לאסון הממשמש ובא אוהבים לקרוא היום בשם הכמעט גנרי "צונאמי". עלמה זהר חשבה גם על המבול התנכי, גם על מיני אסונות אחרים (גשם רדיואקטיבי), שאין לנו מושג, אם לא נקום אליהם מחר בבוקר. אבל כמו כולם, היא חיה בהדחקה, למרות שהיא מקבלת תזכורות מהחדשות, המלאים בסיפורים על אסונות עתידיים לנו ולעולם.
בשיר הזה עלמה זהר משדרת: אני מודעת, אבל אני לחלוטין לא שם, באזור האסון. זהר מאמינה או רוצה להאמין, שהיא ובן זוגה יצאו מהקטסטרופה בחיים, אם תרצו בתיבה כמו בסיפור על נוח, או שיצפו מהמיטה בחיזיון האפוקליפטי מבלי שיפגעו. זהו. זה כל השיר. במקום להיבהל מהצונאמי – להתייחס אליו ראש קל ואופטימי.
מעניין-מקורי? – לא. משקף את הכלל – כן. הקלילות הנסבלת ביחס לצונאמי העתידי נמצא בצלילים. המוסיקה – קלת משקל, דאנס שנע בקלילות נינוחה במנגינה ידידותית על מקצב אלקטרוני מקפיץ, שתואם את רוח הטקסט. על הבמה – זה יעבוד. כשיר ייחודי – לא פסגת יצירתה.

אהובתי השיר ששרת אתמול הוא אור גדול/ בתוך עולם שאין בו נחמה/ חוץ מהשיר הזה אין/ לנו שום סיבה לחיות לנצח/ את אומרת, בשביל מה?/ בסוף יצא מתוך הים מן גל שחור / את לא תדעי בכלל מאיפה בא/ והוא ישטוף, יסחוף כל מה שבדרכו/ ומי שלא ידע לשחות יטבע/ אני ואת נבנה תיבה
מים רבים אז יכסו את העולם/ אני ואת נישן עם הדגים/ וכשיקיץ הקץ על כל מה שקיים/ תשימי את ידך בכף ידי/ יסתחררו מערבולות במצולות / ובלילות יפלו הכוכבים/ נשכב בשקט ונראה את הקולות / לא תאמיני כמה הם קרובים/ אני ואת על אררט
צונאמי מיי לאב
אהובתי חיים שלמים עברו כמו רגע קט/ אני ואת נשארנו אחרונים/ וכשחושבים על זה הכל/ קרה כל-כך לאט/ היה לנו עוד נצח נצחים/ תוהו ובוהו, חשכה על פני תהום/ ועל המים רוח אלוהים/ ארבעים לילה וארבעים יום/ תראי, עוד רגע מגיעים/ אני ואת נצא חיים
צונאמי מיי לאב
מופע של זיקוקי די-נור בכור הגרעיני/ גשם רדיואקטיבי בכל מיני צבעים
צונאמי מיי לאב