Intensive Care

רובי ויליאמס

כריסאליס, הליקון
0/5
רובי ויליאמס שר: "כאן אני עומד מנצח, האדם היחיד שגרם לך לבוא" והוא גם מתוודה ""את רואה את הבעיה שלי…שאני לא יכול להתאהב". שיר מס. 10, וזה עוד אחד מחמישה שישה להיטים בטוחים בדיסק.
ויליאמס מגוון בקצב דיסקו סטייל אייטיז ב– Sin Sin Sin וזה וידוי –"אנא אל תקראי את מחשבותי כי אני מספר את האמת לעצמי". השיר מתנגן-קולח-מענג כי גם ויליאמס מה-זה מתענג על המוסיקה.
ובהמשך מקבלים משהו שקוף סטייל "רולינג סטונס" ב"מקום להתרסק" (גיטרות, ביצוע), ואם לחפש עוד השפעות, אז מס. 3 "מיק מי פיור" נשמע פיור "אואזיס". מקשיבים פעמיים ומתאהבים באלבום בקלות נסבלת.
הוא זיקיתי, רענן ועכשווי, גם פוזל אחורה. ויליאמס הוא זמר מושפע מאוד. הוא רוצה להיות גם פרנק סינטרה, ג’ורג’ מייקל  ופרדי מרקורי. הוא לקח מכול אחד משהו.  אין לו את ה"פרייזינג" המושלם של סינטרה ואת העוצמה האמוציונאלית של מרקיורי, אבל יש לו כמעט כול מה שג’ורג’ מייקל מצטיין בו בז’אנר שמכנים "אדאלט פופ", לא מוסיקת טינאייג’רס,  לא להקת בנים, לא "אמצע הדרך",  אלא פופ למתקדמים בגילם שמורכב מסגנונות סול מיוסיק, מיוסיקאלס, פופ וג’אז.  ויליאמס מחפש היום את הקהל הזה שלא מנשק את תצלומיו.
 
באלבום החדש הוא עושה עוד מאמץ להיכנס לליגת העל של הז’אנר הזה, לצד זמר כמו פיל קולינס. ומתוך הגיוון המוסיקלי, יצאו לו הרבה דברים טובים, שמזכירים להיטים  גדולים כ-  Come Undone, "נו ריגרטס", "מילניום", "מי אנד מיי מאנקי", "מיסטר בוג’אנגלס", "היא האחת", "קידס" ועד "אנג’לס".  
ויליאמס בהחלט משכנע בעוצמת האמוציות שהוא משדר. אלבום שלא צריכים יותר מהאזנה אחת כדי להתענג עליו.  

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות