לאה שבת מסכמת פרק/ אפיזודה/ משבר בחיי האהבה שלה מפרספקטיבה שאחרי. פחות סוערת, יותר שפויה, ועדיין מודעת לעוצמותיה (של האהבה) מנתחת את שארע בהיגיון, ועדיין מתרפקת בליבה על הרגעים שאהבה לאהוב. הלב מנצח את השכל. הבכי שפרץ מול הים. הרגשה ששבה ועולה.
למילים יש כוח, כשהן מגיעות מצרידותה היפה של לאה. בטונים האלה היא הזמרת הכי קרובה ליוצרת שבה.
שירתה מגיעה ממעמקים. היא אינה מתבכיינת. היא שרה את החוויה הטראומטית בחוסן פנימי, בפיכחון שיש בו נשמה ועצב. השיר הקצבי נשמע פולק מסוגנן, מהסוג שרק לאה שבת יכולה להיות חתומה עליו.
לא החזקת, כשנגמר האוויר / מה הבנתי, שאתה לא מבין / הכי רציתי, את אהבתך / הכי רציתי, להזדקן איתך
כשאיימתי, הייתי, כמו ילדה / אתה נבהלת, אני מבינה אותך / רק רציתי, לקבל מקום / למה שבא גם, כשאין בו הגיון
אני אלך אני אלך אני אלך מכאן, / אני אלך מכאן, / אני אלך אני אלך אני אלך מכאן, / אני אלך מכאן,
אני לא אחזור לא אחזור לכאן, / אני אלך אני אלך…
נשבו הרוחות, לא הבנו / ניסינו לשאול, ושתקו לנו / שתקנו לראות, מה בגורלנו / הו, איפה אתה, איפה שנינו
מול הים, אפשר תמיד לבכות / רק מולנו, לא נתנו לדמעות / יש ברגש, כמה זיכרונות / בא מין רגע, שרצה להיות
עכשיו עולה בי הרגשה מאז, / ריח של חורף, הגשמים יורדים / ואהבתי לראות אותך ישן, / ואהבתי שאוהבים..
תגובה אחת
שיר ממכר. איזה כיף