מי לוחש את סודותיה, שומע תפילותיה-נפשה? דין-דין פותחת באותו טון תחינתי-תשוקתי שאפיין את שיריה בפרוייקט של רייכל, ואני שומע גם האינטונציה שלה, אפילו שרידים לדיאלקט האתיופי.
אחרי כול הפרוייקטים שהיא התנסתה בהם (גאייה, עלידין, כמובן – עידן רייכל) רף ציפיות התרומם.
השיר השני בדיסק,  שמדבר על טעויות במילים ועל משמעויות נסתרות הוא פופ די מאכזב. הקלישאות מגיעות ב"כמו שאת" בעיבוד מינימליסטי, וגם משפט כ"כה פשוט הוא היופי/ להיות ללא דופי כמו שאת" הוא לא קפה לא תה. אולי סוכרזית.
מה הסגנון שלה? אתני, וורלד מיוסיק? ב"אליה" מקבלים מקצב וצבע מקומיים, זה מכאן. הטקסט פשוט, הביצוע מצליח להעביר תשוקה. גם הליווי המקהלתי שנשמע ברקע הוא קישוט יפה. "אבותיי" המסתמך על הכתובים הוא קטע משופע קיצביות וורלד-אתנית, אבל נשמע יומרני מדי ולא משכנע למרות ההתלהבות.
עידן רייכל נתן לה את "מוכרת לי מפעם", זה נשמע דווקא פופ מהסוג הקיטש האמריקני. בהחלט פוטנציאל ללהיט.
"חולמת" בדואט עם מוש בן-ארי, הוא ניסיון סביר אך לא מבריק לשחזר את הנוסחאות הרייכליות. בלילות היא חולמת את היותו. סוג של התייפייפות. העיבוד האקוסטי נותן נפח לשיר בינוני.
"אני לא ממתינה" הוא טקסט שמנסה לומר משהו, אבל לא אומר רבע דבר על הדוברת בשיר ששמתמשת הרבה ב"אני", כדי להצביע על ניגודים. דראמה על לא דבר.
דין דין ניסתה ליצור תמהיל אתנו ישראלי, גם חיפשה דרך לשחזר את הריגושים מהפרוייקט של רייכל. יש כמה שירים שמנסים לגעת בקסם ההוא. העיבודים האקוסטיים של משה דעבול – מייפים את השירים ב"הכול בתוך צבעים", מעין שיר ילדים, והוא שרה בלי ללחוץ מדי, עם טקסט פשוט ויפה ולחן שקולח גם ב"מה שתבקשי".
אז יש כאן מומנטים יפים, אבל הגם שדין דין אביב, עשתה הכול כדי שיצא אלבום ראוי, יצא פחות מזה. כלומר – ניכר המאמץ לעשות את המיטב. כשמדובר בחומר ייחודי ומקורי, זו אולי משימה שתמתין לדיסק הבא.ממנה אני מצפה ליותר רגעי קסם.