.זה אינו רק מצטלם כמו מלחמה. זוהי מלחמה! יותר משבוע, כמעט חודש יכול לבוא אסון, ייאוש, אבל עדיין תקווה. אני הקשבתי שוב לשיר הזה שלושה חודשים אחרי השבת השחורה בעוטף, ועכשיו על רקע המלחמה הבלתי נגמרת: "עם כלביא", שאגת הארי" ומה עוד… .והמלחמה: כמה נכון לעת הזו כמו לכל עת. מצמררת. זה לא האש. זה הגפרור, וזה אתה וזה אני.
השיר של “לילה טוב יאוש ולילה טוב תקווה” הוא אחד הטקסטים החזקים והמורכבים בפופ־רוק הישראלי — שיר שמצייר מציאות יומיומית שבורה, תוך משחק מתמיד בין תקווה לפחד.
מילות השיר שנכתבו ע"י יהודה פוליקר ויעקב גלעד בתקופת האינתיפאדה השנייה – מקבלות משנה תוקף מצמרר. גלגל חוזר. “וזה עולם יפה ממש / וזה מזרח תיכון חדש”. האירוניה ברורה: מצד אחד “עולם יפה”, מצד שני רמז למציאות פוליטית טעונה (“מזרח תיכון חדש”)  השורה:“זה רק שבוע לא רגוע מסביב”  יוצר תחושה שמה שנקרא “לא רגוע” הוא בעצם מצב קבוע.
הדימוי המרכזי: הבועה “וזאת בועה מאוד קטנה… זאת בועה שאם תיגע היא תתפוצץ” מטאפורה מבריקה להחיים בתל אביב/יפו, תחושת נורמליות מזויפת, מציאות שברירית מאוד – “זה לא זהב זה סתם נוצץ”  מתחת יש סכנה תמידית.
“זה רובה זה מצלמה / זה מצטלם כמו מלחמה” – ערבוב בין מציאות, תקשורת, והגבול נעלם: מה אמיתי? מה מצולם? מה דרמטי ומה יומיומי?  זה חזק במיוחד כי זה מתאר עולם שבו אלימות הופכת לנורמלית.
 “זה אני וזה אתה” – האחריות משותפת, אין “מישהו אחר” להאשים אבל גם: תחושת לכידות שמתפרקת בהמשך → “הביחד שהיה כלא היה”
"מכונת המחשבות שלא הצלחתי לכבות” –  השיר עובר מפוליטי לאישי – החרדות, מחשבות בלתי פוסקות, חוסר שקט פנימי, ו“זה הבית זה הכלוב” – מקום שאמור להיות בטוח הופך למלכודת.
“איך קוראים לאהבה שלי / לאהבה שלך?” מעיד על בלבול רגשי, קושי להגדיר קשרים בעולם לא יציב, האהבה עצמה לא נעלמת  אבל מאבדת שפה.

המשפט המרכזי: “ערב טוב יאוש ולילה טוב תקווה” אינו רק ניגוד אלא דו־קיום: הייאוש תמיד שם, התקווה גם  אבל חלשה, והשאלה “מי הבא בתור?” מכניסה מימד מצמרר: של אלימות, גורל לא ידוע, תחושת איום תמידי

פוליקר שר על המבוכה הגדולה של החיים בארץ, עולם שבו הכל נראה רגיל — אבל כל רגע יכול להתפרק, תחושה שבכול רגע "יכול להיות יותר טוב, יכול להיות אסון". נע בין תחושת חושך מוחלט לקרן אור בקצה המנהרה הקודרת. קול מעומק הנשמה, משדר חרדה בלי להתבכיין. ככה שרים. בעוצמה מופנמת. והמנגינה, איך לתאר יופייה במילים? אבל יותר מכך, זהו שיר שחייב להיות מגוייס בכל עת שחשים כי השמים נופלים עלינו..

וזה עולם יפה ממש / וזה מזרח תיכון חדש / וזוהי יפו תל אביב / זה רק שבוע לא רגוע מסביב / וזאת בועה מאוד קטנה / זה אני וזה אתה / זה לא זהב זה סתם נוצץ / וזאת בועה שאם תיגע היא תתפוצץ. ואלה הם חיינו בזמן האחרון / יכול להיות יותר טוב / יכול לבוא אסון / ערב טוב יאוש ולילה טוב תקווה / מי הבא בתור ומי בתור הבא
וזה רובה זה מצלמה / זה מצטלם כמו מלחמה / וזה נשמע כמו יריות / ואין כמו יפו בלילות / זה לא האש זה הגפרור / זה לא מקטרת זה ציור / וזה אתה וזה אני / חבל שיום ראשון זה לא שני
ואלה הם חיינו בזמן האחרון…
אם סופה היא שיר של רוח / איזו מנגינה יש לתקווה / איך קוראים לאהבה שלי / לאהבה שלך / ערב טוב ייאוש ולילה טוב תקווה / מי הבא בתור ומי בתור הבא
וזה הסתיו וזה עצוב / וזה הבית זה הכלוב / זה לא סיגריה ראשונה / זה בטח לא סיגריה אחרונה / זה מכונת המחשבות / שלא הצלחתי לכבות / וזה אני וזה אתה / זה הביחד שהיה כלא היה
ואלה הם חיינו בזמן האחרון…
אם סופה היא שיר של רוח /איזו מנגינה יש לתקווה / איך קוראים לאהבה שלי / לאהבה שלך / ערב טוב ייאוש ולילה טוב תקווה / מי הבא בתור ומי בתור הבא

פוליקר פייסבוק

צילום: מרגלית חרסונסקי

1. פוליקר ערב טוב ייאוש ולילה טוב תקווה

2. פוליקר – "אלה הם חיינו בזמן האחרון" בערב שכולו יוונית

מופע שכל כולו ביוונית. נטו יוונית. לא איזונים של מוכר ולא מוכר, לא ערבוב שפות – אלא כפי שפוליקר רצה – חלק ראשון – השירים שהם פס הקול החיוני שלו, חלק אחרון – השירים שמוציאים את עם ישראל ממושבי ההיכל הנוחים לכיוון הבמה, אבל רגע אחד בעברית בסוף הערב נתן להרגיש תל אביב ולא אתונה.