יוני רכטר, דיאן שור, עומרי מור

פסטיבל ג'אז בים האדום 2014

ערב ראשון
4.5/5

תעקבו אחרי השינויים. תחזיקו צמוד את לוח ההופעות המשתנה. הפסטיבל מתקיים למרות החמאס! אחרי הביטולים של רביעיית מרקוס סטריקלנד ו- חמישיית טרנס בלנשרד, גם פסנתרן הראיי האלג'יראי מוריס אל מדיוני בן ה-86, מנטור המוזיקה הערבו-אנדלוסית, לא הגיע,בגלל מחלה, והשאיר את עומרי מור, מי שנועד לנגן איתו דואט פסנתרים ,סולו, ללא ה"פיאנו אוריינטאל". כך נקרא הדואט שלהם. ומה שארע בסולו הזה אומר: טוב שקיבלנו עומרי מור לבדו. הבחור נתן מפגן פסנתרנות מורכב מלא דמיון, הומור, פורץ גבולות. מעבד בחסד, שופע סגנונות מהג'אז הקלאסי, למוסיקה אנדלוסית ועד בלוז.
אני עוקב אחרי מור מאז שמעתי אותו מנגן (גיל 16) במועדון "הגדה השמאלית" עם דניאל זמיר ועד לדואט במשכן לאומנויות הבמה עם הפסנתרן האיטלקי סטפאנו בולאני. היום אפשר לדבר על פסנתרן וירטואוז המשייט בבטחה על הקו שבין תרבות מזרחית לתרבות מערבית, בין אוריינט לאקסידנט, לפרויקט אנדלוג'אז, שבכורתו הייתה בפסטיבל הג'אז בים האדום ב-2010, והציג תמהיל של ג'אז ומוזיקה אנדלוסית.
מור ניגן נפלא Footprints של ויין שורטר, Lush Life של בילי סטרייהורן, ומצד אחר עיבודים מקוריים למוסיקה אנדלוסית שהגיעו עד סונטה של סקרלטי. תוסיפו את קלות הנגינה, הביטחון, התקשורת עם הקהל. יש כאן כוכב ג'אז.
עולם אחר: הזמרת והפסנתרנית דיאן שור Diane Schuur בת ה-61, עיוורת מלידה, בהרכב רביעייה. פעם שנייה שלה באילת ( הראשונה – 1997). זמרת אלגנטית. סגנון שירה מתוחכם. דיקציה נהדרת וחוש תזמון. כמובן היכולת שלה  – Scating. שור שרה באוריינטציה בלוזית מובהקת. אין בעיה למקם אותה לצד הגדולות – דיאנה וושינגטון ושרה ווהן. לרגע חשבתי, עוד פעם סטנדרטים, עוד פעם ספר השירים האמריקני הזה והצדעה לפרנק סינטרה, אבל אצל זמרת גדולה לעולם אין משהו סטנדרטי,  גם כשהיא שרה שירים הכי מוכרים כמו Rainy Day.
עקב השינויים – יוני רכטר הגיע ברגע האחרון לפסטיבל. הוא דיבר על עצמו כ"פקק", אבל יוני רכטר כנראה לעולם לא ירשה לעצמו להיות "פקק" בלבד. רכטר הוא מלחין ומעבד ורסטילי. ג'אז הוא מרכיב באוריינטציה האומנותית שלו, ממש כמו מוסיקה קלאסית. ועדיין רכטר הוא קודם נסיך המלודיה וההרמוניה, מלחין נפלא של שירי משוררים, היורש החוקי של גדולי המלחינים הישראלים, הממשיך של סאשה ארגוב. וגם ג'אזיסט מעולה. 
בחלק הראשון של הערב ניגן רכטר לבדו על הפסנתר שיר כ"לא יכול להוציאך מראשי", גם שירים שהוא לא היה מרשה לעצמו לנגן בערבים הרגילים שלו. ואז, אחרי שהצטרף אליו נגן הקונטרבס ברק מורי, קרו דברים חד פעמיים מהסוג שיכולים להתרחש בפסטיבל ג'אז. כמו עיבוד מצוין ל"מה עושות האיילות". ההפתעה שלא נרשמה בתוכניה היה אלי דג'יברי בסקסופון ובשירה, שהצטרף לשירים כמו "כבו האורות", "שיר אהבה סטנדרטי". החלק השלישי זימן דואט ענקים בין רכטר לשלומי שבן, וכאן עברנו כבר לתחום הוירטואוזי, שבן הגיע עם הכריזמה וחוש ההומור שלו כדי לחבור למוסיקאי היותר "רציני". ביחד – הרצינות מהם והלאה. עם שלומי שבן יצא רכטר להרפתקה כמו שרק עם שלומי שבן הפורה, היצירתי והדינמי ניתן לצאת. למעשה, כל שיר בדואט עם שבן נשמע תמיד יותר מקצת אחרת. השניים התענגו בין השאר על "ערב עירוני", "כולם אומרים" (של שלומי), שירי ילדים, מנגנים זה מול זה, זה לצד זה בארבע ידיים על הפסנתר של יוני. לאירוע מוסיקלי כזה קשה ואסור לקרוא "פקק".  

צילום: מרגלית חרסונסקי

   

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן