שני שירים שמובילים מאיסטנבול לברלין. הקשר: הניסיון של הישראלי להגדיר לא רק את שיוכו הלאומי, אלא מהות חייו בארץ מולדתו. "תחושת איסטנבול", חלק מהוויה הזהות המקומית המבלבלת, מתורגמת ע"י להקת שממל למוסיקה בלקנית תוססת שמחברת אלמנטים פאנקיים, חסידיים וצועניים. המוסיקה אינה פונה למסלול רציני עגמומי, אלא מעלה את הנושא לפסים של קלילות מחויכת מלהיבה. שממל קוראים את המציאות הישראלית הבעייתית בחיוך טוב, והמוסיקה משדרת אותו במהלכים עליזים.
"ברלין" נכנס לשאלת ההתערבות של החברה הישראלית בהחלטות של אנשים להגר מכאן, אותה שאלה שעולה מדי פעם לכותרות, ומעמידה את העזיבה לחו"ל אל מול מגורים בארץ בהיבטים ביקורתיים כולל גינוי אוטומטי של היורדים על החלטות פרטיות שעשו במטרה לשפר את חייהם. כאן ההיבט המוסרי-פוליטי והקוסמופוליטי הופך אמירה צינית נוקבת:
"תבינו/ כל העולם מהגר עכשיו לכל העולם/ ורק אצלנו זה נחשב לבגידה בעם/ על ידי מנהיגים שרוצים שנישאר מבודדים/ נישאר מפוחדים/ כי כולם שונאים יהודים/ וכל פעם שהם פותחים את הפה/ הם עונדים לי מחדש/ את הטלאי הצהוב כמו אות של כבוד/ כמו פרח בדש/ מבזים את כולנו, בלי כבוד מינימאלי/ שחררו כבר את הגטו/ תנו לחיות כמו עם נורמאלי"
המוסיקה עירוב דאנס, רוק והיפ הופ, עם אזכורים ציניים למוסיקה ארץ ישראלית – מצליחה לחדד את המסר ולהעניק לו עוצמות.
שני השירים מעידים כי להקת "שממל" מישירה מבט נוקב אל המציאות המקומית, נוגעת גם בצד האנושי-פולקלורי וגם בחברתי פוליטי. הולכת בצעדים בטוחים ונועזים לכיוון מעורבות מעוררת אמון, וגם מענגת במוסיקה קצבית ססגונית שמקדמת את המסרים.
איסטנבול מילים: דרור ויידמן דרור חממי לחן: יניב רווה דרור ויידמן
הולך ברחוב / וזה מרגיש כאילו כבר עברתי כאן/ הגברת, הטעם/ הכל מוכר.
כולם מדברים / בשפה שאני מבין ולא קולט/ מתחת לשמש/ אני בולט
אני בטוח שהייתי פה כבר פעם/ אולי נולדתי אולי אני תייר כאן/ ההמנון עומד הדגל בשמיים/ האנשים צוחקים הפחד בעיניים/ זה ישראל? זה מבלבל אותי לאללה/ אני לא יודע באיזה צד אני ולמה/ אם כבר לקחנו את הבקלאווה בוא ניקח את השפם/ ואיסטנבול זה כאן
הגברת אומרת לי/ שב תאכל אתה נראה כמו מישהו / שהכרתי, הינקתי/ הבן שלי?/ אני ממלמל כן/ ומתחיל לברוח אף אחד כבר לא / רודף אחרי/ שוב אני חולם?
אם רק תסבירו לי מאיפה אני באתי/ אם אני אסקימוסי סיני או רומנטי/ הלב רוקד מזרח בראש תקוע מערב/ המידל-איס'תבך לי, לך תוציא אותי עכשיו/ אפשר לשתוק אבל lets talk דוגרי/ הרבה יותר מ USAאנחנו Turkey/ אז אם לקחנו את הבקלאווה בוא ניקח את השפם/ ואיסטנבול זה כאן
ואת / רק לידך אני מרגיש בבית/ אבל לקחת אותו מזמן/ לא אמרת לאן/ נכנסת לתוך תרמיל/ ונעלמת
אני בטוח שהייתי פה כבר פעם/ אולי נולדתי אולי אני תייר כאן/ ההמנון עומד הדגל בשמיים/ האנשים צוחקים הפחד בעיניים
זה ישראל? זה מבלבל אותי לאללה/ אני לא יודע באיזה צד אני ולמה/ אם כבר לקחנו את הבקלאווה בוא ניקח את השפם/ ואיסטנבול זה כאן
שממל – ברלין מילים: דור ויידמן לחן: דרור ויידמן יניב רווה
בשביל מה להישאר פה/ שואלים בכל מקום/ אם אפשר לתפוס מטוס ולהתחיל לנשום/ גם התשובה עוזבת ונהיית ממני רחוקה/ כמה עוד אפשר לתרץ במשפחה?/ השכנה, היא גרה בLA כבר חמש עשרה שנה/ אומרת כדאי שתעצום את העין הצופייה/ וכל אחד שחוזר מעבר לים/ מספר לי כמה טוב שם
ברלין ברלין/ גם אם אשכח את יד ימין/ את תחכי שם לעולמים/ שנשוב אליך/ רייכסטאג של שלום/ ושל יורו ושל אור/ לכל שירייך אין לי דרכון
בוא נהיה כנים/ סבא סבתא לא באו לפה בשביל הציונות/ הם ברחו כי הם לא רצו למות/ ועכשיו הם מבינים שפה זה לא ממש חיים/ מעדיפים אותנו רחוקים על עניים/ לא, זו לא בריחת מוחות/ לא בחירת נוחות/ זו בריחה עם הרגליים/ להשאיר את הראש מעל המים/ אפילו יעקב אבינו ירד למצריים/ כי השכירות הייתה שם שליש
והמשכורת פי שתיים.
ברלין…
תבינו/ כל העולם מהגר עכשיו לכל העולם/ ורק אצלנו זה נחשב לבגידה בעם/ על ידי מנהיגים שרוצים שנישאר מבודדים/ נישאר מפוחדים/ כי כולם שונאים יהודים/ וכל פעם שהם פותחים את הפה/ הם עונדים לי מחדש
את הטלאי הצהוב כמו אות של כבוד/ כמו פרח בדש/ מבזים את כולנו, בלי כבוד מינימאלי/ שחררו כבר את הגטו/ תנו לחיות כמו עם נורמאלי.
ואני בעצם לא רוצה לשום מקום אחר/ קר שם, זר שם, ועברית זו השפה היחידה / שאני אוהב לדבר/ תנו לי חתיכת כינרת, אם בכלל נשאר/ אני אהיה מאושר/ אבל כמה אפשר/ להתעלם מהמחר/ איך אני אביא ילדים למקום שהבריח ממנו את דודו זר?
ברלין ברלין/ גם אם אשכח את יד ימין/ את תחכי שם לעולמים/ שנשוב אליך/ רייכסטאג של שלום/ ושל יורו ושל אור/ לכל שירייך אין לי דרכון
