מנגן טלוניוס מונק

ילד בן 11

ג'אז חורף בים האדום
4.5/5

השחקן בילי קריסטל הציע להעביר אותו בדיקת סטרואידים כדי לוודא שאין כאן רמאות. לפי הנגינה שלו, ג"ואי אלכסנדר, בן 11, ילד הפלא של אינדונזיה, הוא מבוגר-פלא. לא ברור איך הילד הזה מצליח לנגן ככה תלוניוס מונק. זו לא רק הוירטואוזיות, אלא העושר ההרמוני, האלתור הגאוני, ולעיתים – הרגישות הלירית. אין כאן אחיזת עיניים, גם לא גימיק. הילד אוהב ג'אז. או כמו שהוא אמר: "אני אוהב ג'אז משום שזוהי מוסיקה שיש בה חופש הבעה". גם הצהרה כזו מוזרה-מדהימה לילד בגילו, שמתנהג על הבמה ברצינות כזו, כאילו הוא כבר מכיר את כל כללי הטקס בלהיות כוכב ג'אז. אי אפשר שלא לעשות לג'ואי סטנדינג אוביישן, וגם להתנצל בפני שני המלווים הישראלים הגבוהים ממנו בכמה ראשים – דניאל בן חורין בבס, מתן אסייג בתופים. גם הם מבינים כי עלו לבמה כדי להיות בצילו.
המשכנו עם הרביעייה של החצוצרן האיטלקי אנריקו ראבה בן השבעים ושש, חתום על 100 אלבומים בהם שלושים כנגן מוביל הרכב. נמרץ, מלא חיים ומוציא את הצליל הלירי החם הזה שיש בו כל כך הרבה עומק. לא פשוט לקטלג את ראבה. המוסיקה שלו אינה בופ, גם לא בדיוק ג'אז אוונגרד. ראבה מנגן ג'אז נאראטיבי, מאוד רילקסי, טון החצוצרה מספר סיפור, שהתפיסה ההרמונית המשובחת היא חלק ממנו. ב"שיחה" הזו שהוא קיים עם ההרכב הצעיר שלו – התברר שוב כי ראבה הוא ארכיטקט של מבנים ג'אזיים לא שגרתיים, שיינויי קצב, אינטרקציה מופלאה בינו ובין הגיטריסט פרנצ'סקו דיודאטי והמתופף אנריקו מורלו.
קינוחים בלילו הראשון של פסטיבל ג'אז חורף 15. חגי כהן מילוא, נגן הבס, שפעילותו המוסיקלית העשירה מתמקדת בעיקר בניו-יורק, אסף חמישה נגנים, כדי להבהיר, שהג'אז הישראלי המשובח חי הרחק מאיתנו, וכי סיכוייו להישמע הם רק בפסטיבלים מהסוג שנערכים באילת.
כהן מילוא הגיע לאילת להשמיע קטעים מאלבומו החדש "פינגווין" בהרכב לא שיגרתי של שתי גיטרות חשמליות (נדב רמז, יונתן אלבלק), סקסופון (מתן צ'פינצקי) ותופים (אמיר ברסלר) חגי התבלבל הרבה בדיבורים בין השירים, אולי התרגשות, אולי ג'טלג, אבל כשהוא וחבורתו ניגנו, הבנו כי הוא לא צריך לדבר. הצירוף של בס-סקסופון-גיטרות יצר מרקם של מוסיקה שיש בה מלודיות מפתיעה יחד עם נגיעות עממיות אתניות המגיעות עד מוסיקה יהודית. זו הייתה אינטראקציה קולחת מופלאה בין נגנים, שמוכיחים שוב, כי היצירה הישראלית המקורית פורחת בג'אז, והאפשרויות להכיר אותה הן כמעט בלתי אפשריות, אלא אם כן אתה יורד לאילת ביום סערה חורפי בדצמבר 2015.

בתמונות מלמעלה: ג'ואי אלכסנדר, אנריקו ראבה, חגי כהן-מילוא

צילום: מרגלית חרסונסקי

 

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות