"פשוט נשבר לי מהכל/למות רציתי לא לסבול/אבל למות אני תמיד יכול"
שלום פותח בבלוז. בלוז לא נוגה. בין השורות, הוא אפילו מצליח להגניב חיוך, והבלוז מקבל מימד הרמוני-נוסטלגי סטייל סיקסטיז.
אור ישראלי אומר "אני כאן, אבל בסוף העולם". אור ישראלי זה שלום חנוך לא טעון באנרגיות רוקיסטיות, במטעני זעם, כב"חתונה לבנה". חנוך אינו נעול על קונספט. לא בצליל, לא בעיבוד, לא בתוכן. זה גם לא "אלבום מחאה", למרות שקיים בדיסק לפחות שיר פוליטי מובהק אחד.
"ראש הממשלה", הוא לטעמי השיר המשמעותי והחזק בדיסק, תזכורת לשיר שדיבר על מי שלא עצר באדום. שיר שמתחיל ראפ וממשיך הרמוני. מעבר נפלא שכזה. מצד שני, חנוך חוטא בשיר אהבה די פשטני כ"מתאימה לי", ("מתאימה לי כמו סיגריה לקפה, כמו מילים למנגינה") טקסט ש"על הנייר", ללא מנגינתו, נדמה לי שגם כותב מתחיל בסדנא לכתיבה יוצרת היה גונז.
וב"האור בחלוני", מקצב סלואו, שר חנוך: "היא האור בחלוני, היא הפרח בגני". זה שלום? אבל אלה "חטאים" קטנים שיכופרו בהמשך. ב"מצלם", בלוז, חוזר חנוך לשאלות מהות, כאשר התשובה האולטימטיבית לאושר נמצאת ב"צל צילו של איזה רגש שנותר סתום", וזה שיר מצוין. עוד אחד רומנטי, שריגש נוסטלגיקן חסר תקנה כמוני הוא השיר המסיים , "אהבת נעורי", שנסון עטוף בצליל אקורדיון, וכל מי שחווה אי-פעם אהבת נעורים חמקמקה, שמתגעגע לריח פרדסים וליללת תנים, ייכבש ע"י המנגינה שיש בה משהו מאוד מכאן וגם אלמנט כזה מינואטי. שלום הרך-רומנטי זה גם "את ואני", וכאן, לתוך צליל הגיטרות היפהפה של "מוניקה סקס", נכנס פסנתר נהדר.
זה צד אחר של חנוך הרומנטי, חנוך של עצבות בוגרת ששואל-תמה "האם עשינו את הכול/כל מה שהלב יכול/כדי לאהוב אחד את השני". גם געגועים גם פיכחון. "גם אתה צודק" הוא שיר שעוסק בשיחות הסלון הישראלי. כולם בסלון צודקים, למטבע יש הרבה צדדים וכולם בסוף אוכלים אחד את השני, אומר שלום אבל מוסיף "ומה זה ענייני" ו"צדיק באמונתו יחיה/רק שלא ימות מזה" וזה שלום הציניקן שנשבר מכל הפוליטיקה הזו. ואחרי הדרמה הזו בא שיר אירוני שקט שנקרא "פקעת מורעלת", על אחד שהקהל אהב אותו "בועט", ולמעשה אצלו "עוד קמט הזמן חרץ". גם פספוס או שניים לא יגרעו מעוצמתו ויפי שיריו. בדיסק. "אור ישראלי" אמיתי.
