מה השתנה הפוליקר הזה מהפוליקר של לפני שלוש או ארבע שנים? אפשר להירגע: פוליקר לא השתנה. זה אותו הפוליקר, ואולי קצת יותר. איש גבוה ומזוקן, עם כמות אדירה של נשמה היוצאת מצניעות, מאינטגריטי, ועם הרבה מאוד שירים מצוינים בעיקר שירים באורינטציה יוונית. פוליקר לא צריך לרקוד כשהוא עושה מוסיקה. את כול הערב הוא עושה בישיבה. במרכז הבמה. לוקח בוזוקי. מחייך חיוך חם אל הקהל. ומהרגע הזה, בלי רבע הקדמה, הוא לא יזוז מהכסא שעתיים. והשעתיים יעברו כמו-כלום. קלות וקולחות, קצביות ומתנגנות, אקוסטיות ופריכות. בכפיים, בשירה בציבור. תמצית נוסחת הפלאים של הפניה אל הקונצנזוס. מה רע? נהפוך הוא.
"אוריינט אקספרס אנפלאגד", קרא פוליקר לערב הזה. אנפלאגד זה אומר תזמורת על תקן עממית, מתרחקת מכאסאח, שתיים גיטרות אקוסטיות, בוזוקי נוסף, אחד בס, שתיים מערכות הקשה, פסנתר, אקורדיאון, טרומבון, סינתיסייזר. איזו תזמורת נהדרת נמצאת מאחוריו ומצדדיו.
ואתם יודעים מה: הכי מתאים לו ככה. אקוסטי. פוליקר בשנים האחרונות ממש לא רוקיסט. הוא יותר זמר עם, ובערב הזה עם הפנים ובגדול מאוד – ליוון. אם שלומי סרנגה "התייוון" לחלוטין, פוליקר משכנע, שאפשר לשאת שתי תעודות זהות מוסיקליות. זה אגב לא חדש, אבל התחושה הזו מתחדדת עוד יותר במופע הזה.
הערב הושק לקראת צאת אלבומו היווני (יראה אור גם ביוון), פרוייקט חדש עם המשורר היווני מנוליס רסוליס שכתב בין השאר לחאריס אלקסיו, לניקוס פאפאזוגלו. רסוליס כתב לפוליקר שיר שנקרא "לאונידס", ויהודה מגלה כי שמו המלא הוא יהודה-ליאון. רסוליס עוזר ליהודה להעמיק שורשים ביוון. האוריינטציה היוונית בערב הזה מגיעה עד "זורבה" ואריס סאן, ולא מעט קטעים אינסטורמנטליים המנוגנים בדרייב של תזמורת צוענית א-לה גורן ברגוביץ', וכאן כבר הייתה תחושה של מסחריות יתר. הקטעים האינסטרומנטליים הם מעין קטעי קישור שהופכים את הערב לפייסטה ים-תיכונית.

אני אוהב את פוליקר ביוונית, אבל אני אוהב אותו עוד יותר כשהוא שר את הדברים שבנשמה שלו, את "הצל", "כשתגדל", "דברים", "פנים", "חלום לים התיכון", וכשפוליקר חוזר לשירים האלה, במיוחד בהרכב האקוסטי הזה, אין אצלו שתי זהויות. זה בהחלט פוליקר אחד, שליבו קודם כל כאן ואחר-כך בפיראוס, והלב הזה חם כרגיל.
האיש, נאמר בפשטות, נהנה הפעם לשיר וגם לכייף על המוסיקה. יהודה מגיע לאנפלאגד הזה כדי להגיד – עזבו אתכם מכול הבלגנים. בואו נלך על כול השלאגרים כולל אלה שכתב לאחרים, עם משבים יווניים ערים, ובלי טראומות, דה בסט אופ דה בסט לקונצנזוס, מוסיקה שזורמת כמו נחל אחרי גשם חזק. פוליקר עם הפנים לקהל, אבל בלי להתחנף, בלי להתקשט במשהו אחר. זמר שדוהר כמו רכבת אוריינט אקספרס, שלא עוצרת בתחנות. יש לי הרגשה שבשלב הבא, אפשר יהיה לשמוע את פוליקר עם תזמורת רמבטיקו באתונה.
נדמה לי שפוליקר החליט הפעם לשים פחות דגש על הכאב ויותר על השמחה. כואב, אבל הרבה פחות, ועם הפנים לקהל, אבל בלי להתחנף, בלי להתקשט בנוצות שאינן הולמות אותו, אבל לתת לו הכל מעצמו. החום שזורם ממנו יוצא מחיוך צנוע, וממוסיקה שהיא ההיתוך העברי-יווני הכי אותנטי לאזור בו אנחנו חיים.    

על אלבומו "אפר ואבק"