גידי גוב מתייצב לבמה עם שני מתופפים (אלון הילל, רוני עברי) ועם גיטריסט לכול סגנון כאלכס פולק, מתגבר עצמו במפתיע בזמרת-יוצרת רונה קינן שנמצאת לצידו חמושה בגיטרות כול הערב. יותר מאשר לשאול מה הוא מצא בה, שאלתי מה עושה קינן אצל גוב.
מבחינת גוב – הכול בסדר. קינן בהחלט משדרגת לו את הערב. גם ההרכב שאיתו עושה לו רק טוב. וגידי הוא זמר שזקוק להרכב מקצועני.
גוב מחבר את שירי האלבום האחרון "בקצה ההר" למבחר מהרפרטואר, ובסך הכול נותן ערב לא קצר של 25 שירים, שהוא כמעט כול מה שרציתם לקבל ממנו מ"הליצן העצוב" דרך "בית ישן", "נאחז באוויר", "ככה היא באמצע" ("כוורת"), "שלל שרב", "שוב מתאהב", "רומנטיקה", "ערב אבוד" ועד "כלים שלובים". עם רונה הוא עושה דואט יפהפה על "שוב הגשם" לפי ג'ובים.
גוב הוא זמר ללא הגדרה. הוא לא רוקיסט, לא זמר פופ במובן המיינסטרימי של המילה, והוא גם לא בנה קריירה על ג'אז. גוב גם אינו סינגר-סונגרייטר כמו שלום או שלמה.
אז מה? גוב יודע לקחת שיר לחלקה שלו, להגיש אותו פריך בטון חם, לשיר אותו בפיסוק הנכון ולהעביר לא רק את הטקסט אלא את התחושה בקולו הבריטוני המחוספס. תנו לו עיבוד נכון, סולו גיטרה שנכנס במקום, והוא מסודר, לא חשוב אם זה רוק, בלוז, ג'אז, ים-תיכוני.
גוב לא שוכח שהקהל כבר מצפה ממנו לסטנדאפ, איזה סיפור מצחיק בין השירים (הקטע על המחשב האישי מצחיק מאוד. "הוא הרבה יותר חולה ממני" אומר עליו גוב.) גוב כבר כול-כך מיומן ברפרטואר הישן שלו, שהוא יכול לקחת את "רומנטיקה" של יוני רכטר וקצת "להתפרע" עליו, כאילו נמאס כבר מהגרסאות הקודמות, ולשלב סווינג ("ג'יגולו", "אחלה עולם").
אישית, אני מעדיף אותו דווקא בערב הג'אזי שלו, אבל ברבגוניות הזו, כשהתזמורת אינה מאפילה עליו, כשהוא לא צועק, יש לו רגעים לא רעים עד טובים מאוד.
גוב לא יהפוך את עורו, לא יציג אג'נדה מוסיקלית חדשה, אבל את מה שהוא יודע לעשות, הוא עושה בערב הזה הכי גידי גובי.
