"אין גשר מחבר בין איים אבודים", שר ליאון רוזנברג ומטפס בסולם הרגש. מטפורה? אולי. גבב המילים בשיר לא ממש מעביר חוויה רגשית מעניינת. יש בשיר הזה גם משפט שאומר: "הבדידות זוהרת באורות ניאון". משהו לא התחבר לי בטקסט. המוסיקה היא אלקרופופ יפה וקולח, מזכיר את להקות האלקטרו של השמונים.
האמביינט האלקטרוני הזה עוטף גם את שירתה של יסמין בקר ב"רק שלי" אבל נכנסת יפה גם גיטרה אקוסטית. עדיין הבעיה בטקסט החלש ובשירתה של הזמרת, שאינה חפה ממניירות. הקונספט הזה של הפקת אמביינט אקסטרווגנדית של מושיק שלומי שבאה לפני טקסט היא המוטו של ההרכב החדש הזה. "בורדו" קושרת את זה גם עם קטעים אינסטרומנטליים כ"השיטה של בראון", מוסיק דאנסת אלקטרונית, שנוגעת בטראנס. "מאחורי החיוך" – מזכיר כבר את הצ'יל של איביזה בקולות ההזויים של הזמרת והשירה הקודרת של רוזנברג ששר "אם לא תחזרי אני אבוד". כאן נדמה לי שצלילי האמביינט המסתוריים הופכים לעיקר. בקטע כ"אין לדעת" ההצגה שייכת למכונות, לגניחות של הזמרת. צריכים להמתין עד שהיא תוציא מהפה משפט שלם. האלבום של "בורדו" אפוף פירוטכניקה אלקטרונית, והפתיחות הזו לעיבודי אווירה הגם שמניבה קטעים מדונססים מסוגננים רויי צליל בס – מקהה בצורה משמעותית את הניסיון לרגש ע"י תכנים/תובנות של ממש. כשיסמין חוזרת ושרה "אני שוקעת, ובחלום שוב לצידך, אני פוסעת, אתה הכוכב שלי…" זה טקסט סתמי. ההישג? בעיקר בהפקה המהוקצעת, הטריפ-הופית, ההאוז פרוגרסיבית, בסינתזה בין אקוסטי ואלקטרוני, בפינישים במיקס ובעריכה הדיגיטאלית של מושיק שלומי, ובמונחים לוקאליים – אין להמעיט מערכו.
