האלבום נפתח בהיפהופ גועש – "פאמפ איט" עם דגימות מתזמורי חצוצרות סיקסטיז אולד פאשן. בואו למסיבת הדאנסגרוביפאנק הגדולה. "דונט פאנק וויז מיי הארט" חרש נונסטופ את תחנות האפ.אם. זה להיט הפרומו ההיפ הופי של האיידפיאס, החבורה הטעונה בגבנזין אוקטן מאה וחמישים אחוז.
אלבום רביעי של של חבורת ההיפהופ שאת הסגנון שלהמכנים "קווירקי", טירופי, היפ הופ ופאנק שהפעם מוגש עם שורה של אורחים – ג'סטין טימברלייק, ג'יימס בראון (סנדק הסול) , ג'ק ג'ונסון. טקסטואלית, כול ילד עם איי קיו של מטומטם יכול לחבר שירים כאלה. כלום. רמת דשא קצוץ. מוסיקלית, יש כאן הפקה דלוקס עם אלמנטים ניו פאשן, גחמות, קצב גרוב נהדר (My Humps) גם אלמנטים של פופ (Don't Lie) ופאנק-סול (They Don't Want Music) והאמת מי צריך מילים כאשר ההכול מרוכז בהפקה המוסיקלית המבריקה הזו. למעשה אפשר להוציא כמעט כול אחד מחמשת הראשונים כסינגל. בהמשך יש נחיתה מסוימת, שאינה גורעת מהסאונד המשוכלל. מורגש שהחבורה הזו יודעת שהיפ הופ חייב להיות מועשר , ועל המחסור בטקסטים על רמה, מחפה מוסיקה שמחה וקופצנית שהיא פחות לנשמה ויותר לגוף. הסאבוופר אצלי בחדר הזיז דברים על הרצפה, אבל בשלב מסויים פרשתי מרחבת הריקודים.
