אני אוהב את מיקה קרני דווקא מפני שהיא אינה מלודרמטית, ומפני שהיא אינה רצה לפני הטקסט, שומרת על פרופורציות, לעיתים מפנימה טון בצורה נכונה במקום להחצינו. עם זאת, גם כאן הכל עניין של מינונים.
במקבץ החדש של שירים על הבינו ובינה, על אהבות לא שמחות – היא בחרה להעניק לשירים קלילות דאנסית טריפ-הופית שדי משטחת את הטקסטים. האוזן מתרגלת לסאונד נעים, קליל, עשוי היטב, אבל המילים עוברות ליד האוזן, לא מחלחלות.
"אתה ואני זה הנצח", מזמרת קרני בשיר הפותח "פשוט וטוב", וה"טה-טה-רה-טה-טה" שבא לוקח את הטקסט אל הקלילות הקייצית. מצד שני, האלבום מצטיין בהפקה דאנס פופית מלודית משוחררת וקולחת, והפעם בשיתוף עם לני בן בשט וביקסים מצוינים של יוסי פיין.
באהבה צריכים לוותר היא שרה ב"לרדת מהעץ" וגם כאן הקצב ממסמס את הטקסט, והצליל איכשהו לקחת אותי לסאונד המתאים למסלול דוגמניות. ההפקה האלקטרונית האלגנטית ממשיכה ב"אבודים בטוקיו" היא שרה על החופש בלהיות באיזשהו מקום בעולם, ועל האהבה שבכל זאת צריכה למנוע מללכת לאיבוד. הבעיה היא שבהפקה הזו, חסרה לי שירה טיפה יותר אקספרסיווית.
גם ב"רומיאו", (על עולם בו "היינו יכולים להיות רומיאו ויוליה" – טקסט סתמי למדי) בהפקה אלקטרונית טריפ הופית יפה, קולה-הבעתה של קרני רק נוגעת, לא מגיעה, לא חודרת.
ויש דוגמא אחת לפחות איך הייתי רוצה לשמוע אותה – בשיר "שניים בעולם", גם הוא שיר על יחסים (געגועים לאהבה) אבל כאן היא משדרת סוף סוף סיפור שבא מבפנים.
מיוחד הוא "סוף המאה העשרים", שמתחיל במילים "יאנקו פיטר אותי ונסע לתחרויות גמלים בסיני". מה-מו-מי. אבל דווקא זרם המחשבות הההזוי-ביזארי והמנגינה הייחודית מזכירים שירים יחודיים שלה כמו "מיטשל". הפקה יפה נעשתה ל"בוא אלי", אלקטרו בהפקה דאנס אלקטרו עם קישוטים מזרחיים. הסיום שיר שקט. הזמרת מבקשת מ"אח יקר" שייתן לה כתף וינצנץ אליה כמו כוכב בחושך כי הלב שלה צולע. הטקסטים הסתמיים האלה לא עושים לי כלום, גםמ הויברציה בקולה של מיקה לא ממש משפרת את המצב,. ורק המנגינה מצילה איכשהו את השיר.
שורה תחתונה: דיסק פופ קליט, עשוי מהוקצע, מוקפד בהפקה, אבל בהחלט לא דיסק חיים.