ישנו ברוזה שהתחבר לרוח ה"מייק לאב נו וור" ב"יהיה טוב", ויש ברוזה שניסה להעביר רוח הפלמנקו של לואיס דה גונגוס ופאקו איבנז ב"הילדה הכי יפה בכפר" . ישנו ברוזה שניסה להשיב רוח מדברית בסיפור אהבה אקזוטי ב"שיר אהבה בדואי". מיהו ברוזה? הוא מעולם לא היה זמר מחאה לוחם וזועם. הייתי מגדירו "רומנטיקן עממי". "הלילה איתך אני נשאר" שר ברוזה ב"יהיה טוב". "יהיה טוב" הוא שיר תקווה אופטימי למרות שיהונתן גפן הכניס לשיר "ממשלה של גנרלים שמחלקת את הנוף לשלהם ושלנו".

 32 שירים מאלצים לעבוד עם השלט. עוד פעם את עוד פעם "חיפה" הקצבי? עוד פעם "סניוריטה"? גם "דניאלה", "האשה שאיתי", "הנהר של סיביליה", "נולדת בשבילי", כבר לא מעוררים ריגושים כמו פעם. אבל ברוזה ומוסיקה הספרדית זה סיפור אחר, נצחי. זה ברוזה וג’ואן מנואל סראט ("האישה שאיתי", "מעל מרבד של עננים", "כדי לחיות"), ל פאקו איבנז, חוסה אורטגה הרדיה (מנסניטה), סוברדו, וגם השפעה מובהקת של הגיטריסט אל דימיולה. חיבור של הספרדי לעברי לא היה קורה אלמלא יונתן גפן. ב"מגיע לו" אנחנו מקבלים את שיא הריגוש בשידוך הזה