הופעה בתיאטרון תמונע

משה להב הטיש הגדול

0/5

זר (אנכי) לא יבין זאת. חצות בין חמישי לשישי בתמונע. אנשים שנראים למראית עין רציניים מסתובבים בין השולחנות ומחליפים דאחקות עם אחיהם לחבורת הטיש.

מי זה לעזאזל, הטיש הזה, תמהתי. לא שמעתי אף שיר שלו. אני לא יודע איך הוא נראה. אמרו לי: אתה חייב להגיע כדי להאמין. אז הגעתי. לא האמנתי. בשעה 11 כבר אין מקום ליד השולחנות. אווירת המשפחה הגדולה מתפשטת ונעצרת לידי.
על הבמה מתמקם איש, משה להב, פורט שני אקורדים, ישיבתו לא מקרינה שום חגיגיות, שירתו נשמעת קצת עילגת, ופתאום קורה משהו: כולם, ממש כולם, פוצחים בשירה. לא שירונים, לא שיקופיות, לא הוראות. שרים עם כול הגרון והנשמה, קמים מהשולחנות, טופחים זה לזה על השכם, עולים על הבמה לשיר בסולו, בדואטים עם הרבה אור של שמחה על הפנים.
רגע, מה הולך פה? אני מתחיל לאסוף אינפורמציה. ההיא בג'ינס ובגופיה שעולה לשיר, היא אשת מנחה השירה בציבור, וההוא בקצה הבמה שמעודד כול הערב במחיאות קצובות הוא בנו. והשמן בכובע בוקרים שחור ובעניבה אדומה שמתרוצץ באופן פתטי בין הבמה לקהל בתנועות מוזרות הוא גרופי, איש מחשבים שלא מחמיץ ערב של הטיש. וישנו החרדי בשטריימל שעשה את כול הדרך מירושלים כדי לשיר "אבריימלה" על הבמה. גם החבורה שהתקבצה סביב שולחני מגיעה בקביעות כול שבועיים, ושולחנה שמור לה. בתמונע, כאן, מספרים לי, כבר נוצרו קבוצות עם ראשי קבוצות, כולל ה"זמרים" הקבועים, כמו רחלי הורוביץ ששרה נורא יפה "אני גיטרה".
משה להב, איש נטול כאריזמה, לא זמר, שר הכי סטרייט, צרדרד וחזק, ללא ניואנס, דיקציה בעייתית, שוכח פה ושם מילים. הוא לקח קהל שנראה מהרמה הסוציו אקונומית הגבוהה לחאפלת השירה בציבור הכי גדולה שנראתה בארץ. המחרוזות רצות בסטייל הנוסטופ דאנס מיוסיק, מהסוונטיז עם הרבה קצב ודרייב. מחרוזת יעל לוי (!), גשר הירקון, חסידי, צביקה פיק, להקות צבאיות, שירי שלום, ירושלים. אין מקום לשירים שישאירו את הקהל דל מעש לעשר שניות.
מה קסמו של הלהב? לא בטוח שהייתי נותן לו לשיר סולו בחבורת זמר שמכבדת את עצמה. אבל האיש שתקוע בכסא, שולט בקהל כאילו הוא הרב הגדול של השירה בציבור.
מה עושה אותו יותר אטרקטיבי מאפי נצר? יותר מתקשר משרהל'ה שרון? יותר מושך מעינת שרוף? עריכת השירים? פשטותו הבלתי אמצעית? הקצב שמניע את השירים? שחקני החיזוק שבאים מהקהל?
ואולי כדאי לעבור מהמגרש האומנותי גם למגרש החברתי. ובאמת, מה שהתרחש בתמונע, נראה כמו פגישת המחזור הגדולה שבה כולם מכירים את כולם, יודעים הכול על כולם, שרים עם כולם, והשירה היא הקטליזטור של התרפיה הקבוצתית, ששום פסיכולג לא יוכל להתחרות בה.

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות