דקלה שוחה בים-של-דמעות, לפחות לפי הטקסטים הפשטניים אבל על הבמה היא הופכת את הדמעות לשמחה, ונדמה לי שהיא עדיין לא הייתה משוחררת כמו שאני מכיר אותה מהופעה קודמת –

את רוב השירים שרה דקלה באותו טון גבוה שגורם תחושה שהכול-נשמע-סרט ערבי טורקי, אבל אם סרט טורקי דקלה מסתמנת כמי שהולכת לנשום אוויר פסגות ויכול להיות שהיא תשאיר זמרות כמו זהבה בן מאחור בזכות השאו שלה. היא לקחה את השירה הערבית אל הפופ. וזה כלל לא משנה אם העיבוד הוא רוקיסטי, דאנס, דרבוקה, יווני או צליל ערבי בסטייל הישן. היא מתחברת גם לערבי גם למערבי.
מה שיוצא זה מעורב אתני חם חאפלה מקומית קצבית מלודית .
הקלידים מפיקים רבעי הטונים כמו תזמורת ערבית. הגיטריסט מוציא צלילים של בוזוקי. בסופו של דבר חלק מכריע בסיפור הוא פחות בשירים ובטקסטים ויותר בעיבודים שמאפשרים לדקלה להגיע רחוק יותר מאשר בדיסק שלטעמי חלש מאשר מההופעה