להקת "אסטה" בהופעה. ירונה הראל: מילים ושירה, סגאת, קסטניאטס, שלמה דשת: תופים,שירה, מלודיקה, שופר, כלי הקשה: דרבוקה, ריק, תופי מסגרת, אמיר גבירצמן: חמת חלילים, סקסופונים, זורנה, דודוק, חלילים: אירי, יפני, טורקי, פרואני, סיני, אורי בינשטוק: גיטרות: חשמלית, רבעים, סאז טורקי, ג'ומבוש, בוזוקי, בנצי גפני: בס חשמלית, גיטרה אקוסטית
צליל חמת חלילים נשזר לקול. ההרמוניה מייצרת אמביינט שנמצא איפשהו בין מזרח ומערב. אולי ביטוי למשהו קדום.
ואז, במעבר חד, 360 מעלות, זה משתנה לקצב אוריינטאל מרקיד. מעבר חד ומפתיע לחאפלה. אסטה הגיעה לבארבי לנגן אלבום החדש, "עולם תוצרת בית" עם תוספות. מה עושה "אסטה" במועדון הרוק? שנים שלא שמעתי אותם. הלהקה בת 18. אני נזכר שהיא הופיעה פעם גם ב"רוקסן" ז"ל.
6 שנים בניו-יורק, האלבום "צמתים ים-תיכוניים" שזכה להכרה בארה"ב, פסטיבלי עולם וג'אז, שיתופי פעולה עם מוסיקאים כקומפאי סקונדו, עומר פארוק טקבילק, מורי קנטה, מינו סינלו ואחרים. והופעה בבית הלבן מול קלינטון. ואז, פתאום, הם בצומת הרצל-סלמה.
מוסיקה: ב"כבשה שחורה", "תקיעה, שברים, תרועה" יש גם אלמנטים מקומיים, משהו בסלסול של המלודיה, וצבע קולה של ירונה הראל, חדשה בהרכב, הוא שעושה את אחד ההבדלים בין אסטה של היום לאסטה של אתמול.
הראל כתבה וריאציה על "עוד לא אבדה תקוותנו", והמוסיקה לפי לחן יווני, צריכה להוציא הקהל לרקוד. הטקסט טיפה אירוני-פוליטי. עוד לא אבדה תקוותנו לחיות פה, אבל לתת גם לאחרים לחיות. זה הניואנס.
אמיר גבירצמן בוחר מערימת כלי נשיפה את הצליל האתני. יש לו דודוק וזורנה, זורנפון, חמת חלילים, כל הסקסופונים, קלרינט, סוגי חלילים סיני ואירי, אינדיאני, ניי. מה לא. וזה יפה, כי המומחיות שלו בכלי נשיפה מייחדת את אסטה גם כלהקה אתנית. גם אורי בינשטוק מציג שורה של כלי מיתר שכל להקה אתנית הייתה מתפארת בהם: ג'ומבוש, סאז, בוזוקי, מנדולה, באנדורה, קאוואקיניו, גיטרות לכל הסוגים. וגם שלמה דשת שעל ההקשה הוא תחנת קצב בינלאומית עם הדרבוקה, הקאזו, הזארב, הקונגס והבונגוס.
אסטה מסובבת גלובוס, ומתברר שבשביל להיות אתנו-אוריינטאל, אתה יכול להתחיל מנקודה מערבית. האוזן במזרח, הלב במערב. לוקחים בלקן, אירי, ים-תיכוני, מערבבים עם ג'אז ורוק ויוצא תבשיל טרי ופריך. וזה מכאן. החלום הארמני של ארה דינקג'יאן, המערבון הטורקי של אורי בינשטוק, החאפלה העיראקית של שלמה דשת. ואפילו אפשר לשמוע גרסה ל"לילות משי לבן" של המודי בלוז ול"עדיין לא מצאתי את מה שחיפשתי" של .U2
לאסטה אין גבולות. להקת מוסיקת עולם כחול-לבן ועוד. חבריה אינם מתעסקים ב"שורשים" ואין להם על מה להצהיר. הם לא מתרפקים על בית אבא. הם מגשימים אהבה רב-תרבותית-סגנונית למוסיקה שהם אוהבים ומשקיעים בזה יצירתיות ודמיון. אין במקומותינו להקה ורסטילית כל-כך, שפורשת קשת השפעות כזה. זה העולם תוצרת בית. עולם בכחול-לבן.
ני לא בטוח שתמצאו אותה במודעות הבידור, אבל תמיד מומלץ לחפש.אותם ולהגיע.
