הרבה פנים

רמי קלינשטיין

הליקון
4/5
הדיסק נפתח בשיר על הפחד מפני שינויים במצבי הרוח, מפני הפנים הרבות המשתלטות על הבנאדם. המוסיקה? קליינשטין נהייה יותר ויותר אלטונג’וני בשילוב של שירה-פסנתר.
קליינשטיין של השנים האחרונות הולך על קו מיינסטרימי מינורי-מרוכך-רגשני-רומנטי,   בדרך כלל בלי לגלוש לדביק. זה יוצא לו מבפנים. יש בטונים שלו געגועים. יש בעיבודי המיתרים כדי לרכך אותו עוד יותר. אין בעיה להתאהב בשיר הזה ("הרבה פנים") משמיעה ראשונה. כששרים מבפנים, גם טקסטים באנאליים איכשהו עוברים.
דוגמא לטקסט שטוח משהו – "שיר מקומי" שאומר משהו כמו – במקום קדוש כולם צודקים, אבל גם בארץ של טרור הוא (האוהב) אותה (את האהובה) הוא לא יעזוב. נו. 
כנראה שבינוניות הטקסט של ארז ברזוליק "האצילה" על המנגינה הדי סטנדרטית, אבל מתברר שאצל קליינשטיין סטנדרטי זה עדיין ממש בסדר. גם בשירים-סיפורים קטנים שעוסקים באהבות שלא ישובו עוד ("דלת כניסה", "רוחות מלחמה") מעביר קליינשטיין את התחושה שזה בעצמותיו.
ברזוליק תרגם טוב את מה שמכירים כ"אהבה בת עשרים" של ז’ק ברל. כאן זה מופיע תחת השם "שיר האוהבים" וקליינשטיין מבצע בלי ללחוץ מדי, בלי דרמטיזציה, עיבוד פונקציונאלי. יפה.
צריך להגיע ל"דווקא עכשיו", כדי להבין ששירה רגשית יכולה ללכת גם עם טקסט ראוי. המילים של צרויה להב עוסקות בחרדות של העכשיו, שגורמות להתרחק מההוויה, לשיר לסתם ערפל או לתמונות פשוטות. לא להיות צודק, לא גיבור. טקסט כתוב טוב מוביל גם לאחד הלחנים היפים שקליינשטיין כתב ולשיאי הרגש בביצוע. הכי אלטונג’וני הוא ב"זה הילד", שיר געגועים לילד שבו, שרץ בשדה פרחים.
לא הרבה פנים חדשות יש לקלייינשטיין בדיסק החדש. בעיקר זה הפן הרומנטי הטיפה מלנכולי-מתגעגע, שמחפש מילים לבטא רגשות הגואים בו. יש כאן לפחות שלושה חדשים שיצטרפו לשורת להיטי הסופט פופ-רוק שלו כ"כול מה שתרצי", "צעיר לנצח". הפשטות שנעטפת ברוך המנגינות. הקול הטעון ברגש משכנע, שהוא מאמין במה שהוא שר.

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות