"וניל" ההופעה

סיון שביט

3/5

סיוון שביט – שירה, אמיר צורף – גיטרות והפקה מוסקלית, דידי ארז – גיטרות, עידו גבריאל – קלידים, ירון שראל – בס, איס טננבאום – תופים.

סיוון שביט היא עוף די מוזר בפופ המקומי. היא מהבודדות שחשוב לה להעביר סיפור-התרחשות מעניינת בשיר, ובכל זאת להישאר במסגרת פופית-דאנסית קלילה. בהופעה זה הרבה יותר משמעותי מאשר בדיסקים שלה.
לפי הביצועים הראשונים בערב ("מעלינו", "הכחול האפור") הייתה הרגשה שהצליל של הלהקה המלווה מכסה אותה. שביט היא זמרת של טקסט, של סיפור. היא צריכה לשמור על באלאנס נכון בסאונד. בהמשך המצב משתפר גם זכות העובדה שהיא נפתחה בשירה, בנוכחות הבימתית, ועדיין, הסאונד של הגיטרות והקצב בא לעיתים על חשבון טקסטים ופרשנות.
מה שנשמע בדיסק כטון נאראטיבי רך נטול זעקה ודרמה עטוף בצליל אווירה שקט בדרך כלל, מעיון טריפ הופ נעים, מקבל במופע מימד יותר פופורוקיסטי בהפקה של אמיר צורף (גיטרות), ובנגינה חסרת הפשרות של ההרכב שמאחוריה.

שביט אינה זמרת רוק. הטונים שלה נשארים גם בהופעה מתוקים-אינטימיים. אבל כיוון שהיא אינה זמרת דרמטית, כזו שמשקיעה הרבה "רגש", הסיפורים המיוחדים של השירים ((על מערכות יחסים, ציפייה לאהבה, על לב ללא בית, על שגרה בין קירות הבית שיכולה להרוג) די מתאיידים במפגש בין הטונים שלה לדציבלים של הלהקה.

ג'ינס פשוטים, מפזרת שיער באמצע המופע, נעה בתנועות קלות, מעדיפה לרוץ עם הקצב מאשר ללכת על מופע אינטרפרטציה שמעביר סיפורים, מטפורות. מה שבדיסקים נשמע כאווירה חורפית מהורהרת, שירים מלודיים מאופקים – הופך למופע דאנס קלאב מסוגנן ואלגנטי.

לא שזה רע: יש אפילו קסם בחיבור שלה עם הקצב. הערב זורם במעין תחושה מלו-קצבית מלטפת- מפתה, בצלילים מסוגננים.

אביתר בנאי החתום בדיסק על הפקת השירה עלה לביצוע "יפה יותר מיפה" ו"משקה דמעות" וגם עמיר לב שעושה איתה את "המים הכחולים" ו"ג'ינג'יות" הצטרף לקו המדונסס הזה של הערב. אורחים בהחלט רצויים.

שורה תחתונה: עם כל ההפקה המהוקצעת-נקייה-מדויקת של הערב, משהו מהשירים של שביט, מהאינטימיות המיוחדת שלה – הולך כאן לאיבוד.

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות