היא קצת מריה קארי וקצת סלין דיון מקומית, מסוגלת לעשות פופ, דאנס, סול ופאנקי ברמות גבוהות. אפילו רמי קליינשטין ומומ לוי נרתמו לספק לה תחמושת, בנוסף למקצוענים כפיני ארונבייב (מי שכתב לה את שיר האירוויזיון), ליאור שושן, אודי תורג’מן, אייל ליאון קצב והנרי.
במסגרת המשכת המומנטום של הצלחת הכוכבת הנולדת – ניכר כי ב"הליקון" עשו הכול כדי לממש פוטנציאל ההבטחה, להוציא את מיימון גדולה, מתוך הנחה שיש לה את זה. ויש לה.
המילים ברוב השירים אומרות טראומות וכאב בענייני הבינו-בינה. שירי מתפוצצת מרגש, אבל נטולת ניואנסים. וכאשר המוטו הוא – הרבה רגש, זה יוצא לפעמים לא מרגש. מיימון ממשיכה את קו "כוכב נולד", תוכנית שהמוטו שלה זה כמה שיותר לשפוך רגש.
מיימון לפעמים יותר צועקת-מחצינה רגש. זמרת צריכה לדעת לשיר מבפנים, לא לרוץ לפני השיר, לא להפוך את המילים לזעקה דרמטית שאין מאחוריה אלא גבב של מילות אהבה.
מיימון לא משכנעת שזה בעצמותיה. בשירים אחדים היא נשמעה לי זמרת קונפקציה, אתגר ליועצים, לכותבים והמפיקים שרצו לעשות אותה גדולה, אבל עשו ממנה מתערטלת רגש שיכולה להפוך גם דף ממדריך הטלפון לשיר אמוציונאלי.
אני יכול להצביע לפחות על שיר אחד ששירי שרה נכון, בלי היסטריה . ב"לקולך" של יהודה מסס, מתברר שהיא מסוגלת לשיר בלי לרוץ לפני השיר. ויש כאן טקסט פשוט ויפה: "לקולך אהובי מחכה ומקווה/ כשאראה את דמותך אהובי לא אדמע". יפה. שומעים גיטרה אקוסטית, סלסול קולי מיוחד, ניחוח ים-תיכוני בעיבוד.
אם לממש את הפוטנציאל שלה, היא זקוקה לשירים אישיים איכותיים יותר מאשר מקבץ טקסטים מקרי על אהבות כואבות, וגם לייעוץ אומנותי שלא מתחשב רק עם מה ש"מוכר". קול, הפקה עדכנית ומקצוענית עדיין לא עושים זמרת לגדולה באמת.
