באלדי אולייר "פנטזיה לגיטרה וכלי קשת". משתתפים: שרה מלצר – ויולה, אלכסנדרה שוויפר – כינור, אלונה קוטליאר – )כינור, דן וויינשטיין – צ'לו, אדם אולייר – גיטרה, ברק אולייר – גיטרה בס
אותה בלורית שיער, אותו שפם, מכנסיים וחולצה שחורים. רק המטפחת האדומה נעלמה. אולי זה מעיד על שינוי: באלדי אולייר כבר לא רק הגיטריסט שמוכר פלמנקו טמפרמנטי בדימוי צועני במפגן פריטה קצבי מסחרר, שבו בין השאר, הוא מסובב את הגיטרה על צירה וסוחט "אולה" מהקהל.
העובדה כי הערב נפתח ע"י רביעיה קאמרית, אומרת משהו על היומרה המסויימת ללכת על מופע שיש בו גם ביטוי לקלסיקה ממושמעת. אבל בסופו של דבר, גם רביעיה מכופתרת היא רקע לגיטריסט-אשף, שהכין לערב הרבה מטעמים, פלמנקו ואוריינטאל, צועני ולטיני, ברוטבים חדשים, מעודנים יותר מפעם.
אגב, גם בניו הם רקע. אבא אולייר רק יכול להתגאות שהבנים הלכו בעקבותיו. אדם כבר מנגן איתו שנים, והתפוח, נדמה לי, לא הגיע ממש קרוב לעץ. הכל נשאר במשפחה, אבל תואם באלדי לא נולד. הם ישארו מאחוריו.
אולייר לא חוצה את הגבול לקלאסי. הוא נגן עם טמפרמנט, שלעולם לא יסתפק באיזשהו רסיטל סטייל פסטיבל הגיטרה. הפריטה העממית טבועה בו, חלק ממנו. אבל היום הוא רוצה קצת להתעדן. להכניס אלמנט יותר קלאסי לערב, להדק סינתזה בין מזרח ומערב, בין ברזיל ולארגנטינה. בין קצב עממי לעידון אירופאי. היום, הרפרטואר הרבה יותר רחב ועשיר, ובעיבודים, אפשר לגלות מומנטים חריגים. לא הכל מעולה. מ"אדרלזי" של "שעת המצוענים" הוא עשה קטע נחמד, לא משהו שירטיט כמו המקור.
כמו תמיד, באלדי מתענג על שליטה במקצבים ספרדיים כמו הפטנרה, רנדונה, בולריה, טורנרה, אבל יש לו גם ולס וטנגו. מה לא. תמיד חיפשתי אצלו משהו עמוק יותר מעבר להחנפה הוירטואוזית. הפעם, יש לו מה להציע.
אולייר הוא יציר כלאים מדהים: גיטריסט ממוצא רומני שפורט בכל ניב ספרדי ומוסיף לזה מכל הבא ים-תיכוני, בלקני, צועני ומוסיקה קלאסית, כשאצבעותיו רצות בלי הכרה על המיתרים.
אבל היום אולייר מנסה לאזן בין עידון ויצירתיות לטכניקה. אחרי הרבה שנים של פריטה, הוא מגיע לאיזון רפרטוארי יפה. ובזכות העיבודים לרביעית מיתרים הוא עולה על מסלול חדש, מרתק יותר, עשיר יותר.
הייתי בערב בכורה עם הרבה אורחים. חלק מהם אמיר מילשטיין בחליל, מירל רזניק בכינור לא ירוצו איתו בהמשך, אבל הרביעיה ושני בניו ממשיכים. כינור לא ממש נחוץ לו, אבל חליל יכול להוסיף מימד יפה, אבל גם ככה, אולייר בשיא בשלותו.
