זהבה בן מסלסלת שירים הכי מוכרים מהשירון הישראלי, שירים שקשה להרוג . ראובן פינטו שהפיק מוסיקלית, תפר להם בגדים חדשים. זהבה מתאימה כל שיר לסגנונה, מנעד קולי מרשים, אבל זהבה אינה מעוניינת בפרשנות. מעניקה לשיר יופי מחודש, לא מהות אישית, לא ניואנס אומנותי.
ב"היו לילות" זהבה אמנם משדרת איזשהו טון של געגועים, אבל אני מעדיף עדיין את הדקויות של אסתר עופרים. ב"הרעות", הצליחה זהבה, להעניק לשיר משהו שבא מהאזור שמתחת לטונים המסתלסלים שלה. פינטו בחר ל"שלווה" עיבוד רוק לטיני נוסח "סנטנה". גם "ואולי" ו"זמר נוגה" מקבלים צליל סנטנאי, וזה נראה כקלות לא הכי נסבלת של העיבוד.
מצד שני, הרוח הים-תיכונית, הקישוטים האתניים, צליל האקורדיון מיטיבים עם אחדים מהשירים כמו "בית אבי" שזכה לעיבוד אקוסטי אפקטיבי וגם "עץ הרימון". פינטו ניסה לתפוס כמה צפורים: גם קצב עכשווי, גם קישוט אתני וגם לשמר משהו מההישן. בחלק מהשירים הוא עמד יפה במשימה. זהבה לא לקחה את ה"סטנדרטים" הישראלים אל השירה בציבור, לא התמרחה על הטרנד העכשווי.
הטונים הגבוהים והסלסול הטבעי הם שמעניקים לשירים יופי מחודש. אלבום נעים של עיבודים פריכים שנעים להקשיב לו. "גירסאות לרוז" לשירים עבריים בהפקה של חים לרוז, אלבום המוגדר "סמי אלקטרוני", כולל אחדים מהשירים של "בית אבי",. לא ברור מה ההתלהבות הזו לעדכן את זהבה בן . תמוה בעיני למה בכלל הוציאו את הדיסק הזה במקביל. ערך מוסף רב אין לו. אפשר בהחלט להסתפק בראשון.
