ואלס, פסדובלה, אסטה-אסטה, הביסלע חסידי, תבלין בלקני, שנסון, רוק פאנקי. עוגיות בכול טעם. דפנה קינן שכתבה גייסה את רם אוריון הגיטריסט שהפיק. העוגיות יצאו מתוקות-מלוחות-מפולפלות. מוסיקת וודביל, מוסיקה של הצגת בידור בנוסחים הישנים והטובים.
שמתי את דף המילים על ברכי וקיבלתי קצת סחרחורת. למי יש כוח לזרמי מחשבות ולנהרות מלל כאלו כשהמוסיקה הזו מוציאה למחולות. "את כל שחפצה נפשי נתתי לך", שרה הדפנה ב"ואלס לעניים". אוקיי. ואלס על בריחה. אבל מה שתפס זה העיבוד היפה לגיטרה. הטקסט חולף לו. ב"איזה גבר" קיבלתי תזמורת "חתונות ולוויות" של גורן ברגוביץ', התפרעות כזו צוענית, על יחסים בינה ובינה, כאשר מה שהיא צריכה באמת זה "איזה גבר" שיציל אותה. נו, טוב, למי יש כוח לטקסטים האלה. פרץ של מלל שאומר פורקן, ניסיון להגיד משהו על הסתירות והניגודים בחיים ("תאמיני") וטקסטים הזויים, טיפה סוריאליסטים ("קובי"), גם "סימפטי" של "פינק מרטיני", קאבר יחיד, שיר על אחת שנואשה מהכול, רוצה רק לשכוח ולעשן. המילים נשמעו לפעמים גבב של משפטים מאשר טקסטים שנועדו להעביר משהו אותנטי – מסר, סיפור. מוסיקה השאירה אותי ער. אני אוהב את התערובת הזו של סגנונות אתנים + ציטוטים מכול הבא, עיבודים קולחים, משועשעים, קורצים. צל"ש לרם אוריון, גם לנגני שתרגמו את כול ההשפעות למיקס צבעוני ועסיסי קולח.
עוגיות הרוק האלו יצאו אפויות יפה מהתנור. הצליל שמשגרים ארבע הבנות ושני הבנים (תודו שזה הרכב "פמיניסטי") הוא רוק ישיר, LIVE, בהיר, מלודי, שובבני ומחייך. הקול של דפנה קינן תואם את הפורמט, תיאטרלי במידה, הבעה ארוגנטית. מה שמשבש קצת את התמונה החיובית אלה הטקסטים. אם העוגיות רוצות לצאת לא רק אפויות אלא גם גורמה ודליקטז, צריך לעשות משהו שגם הטקסטים ישכנעו בקלילות נסבלת יותר.