Saving Grace בפתיחה, הסינגל שנבחר מהדיסק, מצביע על אמן רוק בכול אבריו. זהו אלבום הסולו השלישי של טום פטי, ללא ההרטברייקרס הנצחיים, אבל עם הגיטריסט המהולל מהלהקה הזו – מייק קמפבל, שאף היה שותף להפקה. בלדת רוק שעולה על אוטוסטראדת הרוק האמריקני הקלאסי. בלוז-רוק, כמו שבלוז-רוק צריכים להישמע, והמאזין – יבין.
בהמשך תבוא מתקפת ריכוך מסיבי. ני מוצא כאן טופ פטי מרוכך, סלואיי, מעודן ובלוזי. אני מת על בלדה בדיסק החדש של פטי (ה-18 שלו בקריירה אדירה) מס. 2 בדיסק Square One, שקט, תחושתי לא מאפיין את מקצב הרוק-קאונטרי המלודי הטיפוסי שלו, יוצא יותר מבלוז. המלודיות הרכה של פטי קיימת גם ב"נזק ע"י אהבה", שיר 9. כנ"ל – Night Driver.
ג'ף ליין, "אלקטריק לייט אורקסטרא" לשעבר, נמצא כאן כמפיק, ואוזן חדה תזהה את נוכחותו, אבל פטי שולט בכול, בכתיבה, בנגינה בכמה כלים, ובעיקר בביצועי גיטרות נפלאים. ויש כמה שירים שמזכירים את עבודותיו עם הרכביו בעבר "הרטברייקרס", "טרבלינג ווילבוריס". מה אני אוהב בטום פטי? את הפשטות היפה. את הישירות הפשוטה. והפעם יותר מאשר הרוקנ'רוליות – את המגע החם והרך. The Golden Rose שמסיים מראה כמה פטי נהייה יותר מלודי-מעודן טעון בסוג של שירת נשמה שמצליחה לחלחל. מה שהגיל כנראה עושה.
