שושנה לפי סנדרסון היא בחורה סנטימנטלית, שמצליחה להתחמק משיחה אינטלקטואלית ומאוד לא צפויה, אפילו "מובילה אל הגרדום עם חיוך רחב אדום".
למה שושנה? פתרונים לסנדרסון, "שושנה" היא סימפטום ליצירה העכשווית המדשדשת של סנדרסון.
סנדרסון שיתף בהפקה החדשה את איש "איזבו", רן שם טוב, ומי שמוגדר בקומוניקט "נסיך המוסיקה האלטרנטיבית". הנקודה היא, שאני לא מחפש נסיכים חדשים בדיסקים של סנדרסון, עם כול הכבוד ל"איזבו". אני מחפש את מלך "כוורת" של פעם.
ולא איש בשורות אנוכי. סנדרסון עסוק היום בחיפושים, אבל מעט מאוד נשאר מהדברים המובחרים שעשה בעבר, ואני לא מדבר רק על "כוורת".
אני מדבר על דברים שייחדו אותו – תחכום, הומור והמצאה מלודית, שלושה אלמנטים שבדיסק הזה נשארים בגבולות הצפוי עד נדוש, ולא הועילה בהרבה ההצטרפות של רן שם טוב להפקה. עדיין האיש שעל היצירה הוא סנדרסון, ומעיינותיו היצירתיים של סנדרסון קצת יבשו.
"טיפה של הבנה" דווקא מתחיל בציטוט מדליק – גיטרות סטייל הרולינג סטונס הישנים. ההמשך פחות – קולו הרפה של סנדרסון מספר על דרקונים שמגיחים בלילה ומתעופפים מול חלונו, פורצים את גבולות דמיונו. וכאן עובר המחבר לספר על שניים – הוא ועצמו, אחד שפוי השני קצת לא שמשוחחים עד אור הבוקר. טיפה של הבנה לא תזיק לשניהם. נו, טוב הטקסט הלא מרגש לא הטרידני כמו המוסיקה הדי סטנדרטית, נעדרת הקסם המלודי.
המאמץ להשתדרג בעיבודים – ציטוטים של בלוז, רוקנ’רול ישן, דו-וופ שנות השישים, קצת רנדי ניומן לא ממש משפר את המצב.
גם הטקסטים נעים בין נחמד לאנמי. משהו מההומור הסנדרסוני – על דמות הלוזר – קיים אצלו בשיר אחד "צדקתי בטעות". אבל זה פחות מדי.
הוא שר על הבנאדם המנותק שממתין שמשהו יקרה עם חייו, ויש לו פלסף באנאלי על חוסר היכולת לנצח את חוקי הטבע וגם שיר על הבנאדם שרק משקיף על החיים במשקפת בלי לגעת בהם. נוגע אך לא מגיע.
בדיסק יש שיר שנקרא "משהו חייב לקרות". משהו באמת חייב לקרות עם האיש שהביא כול-כך הרבה דברים יפים לפופ הישראלי.
