רוני עברין – כלי הקשה, הפקה ועיבודים, איתי אברמוביץ – קלידים ועיבודים, רוני הוד – תופים, גיל קסנר – בס, גדי בן-אלישע – גיטרות, מרסלו זובר – כלי נשיפה, איתי דקל-חן, ורועי ברנדס ןעידן פוזיילוב – חצוצרות, איטלו גונזלס ואלפרדו סוטולונגו – זמרים אורחים, ערן בן-צור – סאונד, רונן נג'ר – עיצוב תאורה
"ואלבו אל סור", טנגו איטי ו"בסמה מוצ'ו" הנדוש שמוגשים כמתאבנים, אינם מרמזים על מה שעומד להתרחש בהמשך, בטח לא על המנות האחרונות.
מועדון התיאטרון, שישי בערב, גברים וגברות לבושים היטב. על השולחנות מהבהבים נרות בתוך בתי תאורה מסוגננים. פה התכנסו המבלים כדי לקבל תמורה נאותה לכספם.
פבלו בתלבושת כול-לבנה, מספק בקטע השלישי מילון מונחים להרגיע את מי שאינם דוברי ספרדית. לא צריכים יותר משבע מילים כדי להבין על מה השירים מדברים. "אמור", "קלור", "לונה", "קוראסון". כאלה.
רוזנברג מבין שמה שהקהל רוצה בזמן הזה זו אהבה לטינית, ניחוח סלסה וקצב אפרו קובני. הוא נותן את זה. לזמר הזה יש טווח אמוציות הרבה יותר רחב מהמנעד הקולי שלו.
בשיר השלישי, עולים שני ילדים חמושים בחצוצרות (חיסכון? הם מנגנים טוב) כדי להצטרף ללהקה ב"פינטאטה". מעבר חד מהסלואויים לצליל סון א-לה בואנה ויסטה סושאל קלאב. מכאן והלאה אתה לא זקוק אפילו לשבע מילים. תן למוסיקה לדבר.
כשעולים לבמה ידידיו של פבלו, אלפרדו סוטולונגו, זמר שמנמן ומשופם חבוש כובע לבן שמוצאו מקובה, ואיטלו גונזלס, בעל זהות צ'יליאנית בולטת, ניתן האות לפייסטה. מאוד הפתיעתני העובדה, שקהל נשאר תקוע בשולחנות. הקהל ברובו עדיין מכונס ומנומס. ב"קרמלו", "קרנבל" וב"קוונטנמרה". אנחנו בדאנס קלאב לטיני, סאונד חזק אבל לא צורמני. הבעלים של המקום סיפר לי שהוא הכניס מערכת חדשה לפני חודש. זה עובד.
פבלו מרים הפנינג דרום אמריקני. הצליל – גרוב אפרו קובני. הצליל אמנם לא טיטו פואנטה, אבל עומד בכול קריטריון של הרכבי סלסה מקצוענים.
פבלו בוחר לקטעי הקישור את ההורים שלו שיושבים בקהל, סיפור נחמד על אב רופא שבתיקו לא מצא הילד פבלו תרופות, אלא סיגריות ושעד היום הוא אינו מבין את פשר תחביבו – איסוף פלסטרים. לא הבנתי הקשר לערב. שיהיה.
אם ערב לטיני, אז עד הסוף, ובכל זאת בלי בית אחד בעברית מ"בדמעות שאת בוכה" (דגימת סאונד למטה) , אי אפשר, יען כי זהו הלהיט הכי מזוהה עם כוכב הערב. והנה הפתעה: "שביר" של סטינג מתנגן יפהפה בספרדית.
ולמנות האחרונות: הלהקה, האורחים מקובה ומצ'ילי, הילדים המחצצרים מגישים אותם עם הרבה קצפת ושוקולד דרום אמריקנים. זה מתחיל ב"מלדיטלונה" ועובר ל"איו קומו ווה" סטייל סנטנה ול"קורה אל קוראסון". רק עכשיו הקהל מתחיל להתחמם. לידי קמות שתיים מחוטבות, ויוצאות במחול. פבלו נלהב, עובד בשביל החגיגה, שמגיעה לשיאה ב"דימלו" וב"פרוטה טרסקה". הדובדבן – "קו קוקריקו קו", גירסת פבלו לקייטנו ולוזו.
זה לא ערב אישי מסוגנן. אין כאן מקום לביצועים ליריים, להבעת עומק, לשירים ייחודיים. פבלו בא לעבוד בשביל הבידור והקצב. מבחינה זו, אני חותם לו על גליון ביצוע עבודה מקצועי, שהוליד ערב לטיני עשוי היטב ונטול יומרות, שלא היה מבייש מועדוני סלסלה מתמחים.
