האיטלקים הם אמני האוספים. 28 הקטעים כאן הם קליידוסקופ של צלילים וקולות, שמגדיר מחדש את המושג "אמביינט". "גבר ואשה", הנעימה מתוך הסרט בביצוע 45 Dip בעיבוד אסיד לאונג' עונה כנראה על קריטריון של מוסיקת אמביינט כאלטרנטיבה למוסיקת מעליות – נעים, רך ומתקתק ולעיתים שטחי.
אבל בן וובסטר עם "כמה עמוק האוקיינוס" זה ג'אז עמוק לא פחות מעומקו של אוקיינוס, הגם שגם הקטע הזה "משדר אווירה". ומגיע קטע אלקטרוני עם אפקטים של גלי ים וסימפול של צלילי קיטש תזמורתיים שנקרא "לחישות הונלולו". וגם צלילי פלמנקו מדונססים יפה ,G Club Presents Banda Sonora סמבה עם קרלה אלכסנדר וביטים אלקטרונים. פלמנקו דאנס של "קנטומה"?
מוסיקה ש"משדרת אווירה"? איזו מוסיקה לא משדרת אווירה? . אבל נדמה לי שייחודו של אוסף אמביינט הוא בתמהיל הוורלד מיוסיק של מערב פוגש מזרח פוגש מוסיקה האלקטרונית שמנפק לא מעט "פסי קול". נמצאים כאן גם ניטין סוניי (Breathing Light הפופ אוריינטאלי היפהפה) בנקו די גאייה, ראשיד טאהה (קטע ערבי אלקטרוני מסעיר – En Retard) , נגן הבנסורי דיפאק ראם בשילוב של מקצב טאק-טאק אסיאתי וחליל מלודי, נטאשה אטלס עם קאמל ומוניר, לס נגרסס הצרפתיים ברמיקס של "מאסיב אטאק" וגם ג'ון מרטין. באמת – סלט מרהיב ומלהיב של סגנונות וצלילים, שמוגשים כמתאבנים , לא כמנות עיקריות במובן הכבד של המילה.
בתמונות: ראשיד טאהה, דיפאק-ראם.
