חברת המוסיקה מנפנפת בשמו של רוב תומאס, על תרומתו לקאמבק הגדול של סנטנה, אבל מתברר שלפרומו יש כיסוי: תומאס מחזירנו לרוק אמריקאי טוב, לא מטאל, אלא שירים שיש מאחוריהם אנשים שרוצים להגיד דברים. למשל בשיר הראשון "כועס" שר תומס על מצבי הרוח המשתנים של הבנאדם. פשוט, ישיר. "אנשים לבנים ושחורים" הוא קצב, שירה ותוכן במסורת ברוס ספרינגסטין. כזהו גם BENT, שיצא כסינגל. "מיטת שקרים" זה הרוק הבלדי אבל כזה טעון-מתח ומיוחד. מזמן לא שמעתי רוק אמוציונאלי כזה.
