איתי בלטר שר נמוך, סיפורים אפלים כאלה, אירוניה קלילה, צחוק מריר. המציאות העגמומית שלו באהבה ("קניתי לך פרח אדום/ בדרך אלייך אכלתי אותו" או: "עד עכשיו היית אלי כול-כך טובה/ ועכשיו את מרגישה את הסוף קרב ובא"), המציאות היאפית המקומית של אנשים שמרגישים כאילו ניו-יורק. ועל דמויות טראגיות במציאות העירונית המקומית ("שרי", "סמי") בלטר עובר מהילוך ראשון לשלישי מבחינת המקצבים, והמעברים האלה יוצאים לו טוב.
משורר הביבים החדש של הרוק הישראלי? האמת היא שהייתה לי הרגשה שבלטר קצת משחק אותה רוקיסט/בלוזיסט על סיפורי דאון-טאון, עם קול מאונפף בפילטר סאונד ב"שיר בריחה", עם קצת דאווין של ליאונרד כהן, טיפה ברסנס ומשהו א-לה עמיר לב. הטקסטים שלו בסדר, אם כי לא תמיד מושלמים. בלטר משתמש בהרבה קלישאות ומילים נדושות. כזמר, החספוס שלו לא משדר משהו חם כמו כהן או לב, זה עובר אבל מתקשה לחלחל אל מנהרות הלב.
במלודיה, יש כאן ניצוצות של מלחין בלוז-פולק נפלא. שתי הדוגמאות שבחרתי מהדיסק – "השמש, הרוח, השד והים" בעיבוד אווירה אקוסטי-פולקי פשוט ויפה, על מעשה התאבדות בין גלי הים. עוד שיר עשוי טוב – "סמי", סיפור רצח עם התחלה אמצע וסוף, מיד טמפו בעיבוד מוסיקת מערבונים. "רק אלהים יודע" המסיים הוא שיר בקצב סלואו, מעין קאונטרי מיוסיק על נטישת בית חם מהורהרת לחפש אהבה לא בטוחה. גם כאן בלטר הוא סטורי טלר, שלא המציא את גלגל המוסיקה מחדש, אבל הוא משתמש יפה בכול האלמנטים של המוסיקה האמריקנית כדי לספר את הסיפור האישי המפותל שלו.
