בהופעה

הסיקסטיז

דצמבר 2002
3/5

הסיקסטיז" מוטי דיכנה – גיטרה בס ושירה, יואל לרנר – גיטרה ושירה, איציק בדר – גיטרה, אלי חדד – _ תופים ושירה במועדון "מיוסיק פקטורי" בת"א.

אחרי "דיזי" של טומי רו, להיט בן 33 שנה, מגיע "סוויט פו מיי סוויט" של "הסרצ'רס" משישים ושלוש, ו"איי אם א בליבר" של המאנקיז משישים ושש. לא בטוח שהקהל שהתאסף בפקטורי, ידע להשיב למי שייך כל שיר במקור. החבר'ה של הסיקסטיז גם לא עוזרים לרענן הזיכרון. השירים רצים. זה לא ערב של טריוויה. מוטי דיכנה עם הבנדנה. יואל לרנר, הבלונדיני עם השיער הארוך. איציק בדר עם הקוקו, אלי חדד חצי-זקן. כשהסיקסטיז היו זמן אמת, פה כיכבו בעיקר להקות צבאיות, שולה חן והגבעטרון. כמה הרכבים ברחוב המסגר ניסו לחקות את הביטלס והטרמולוס. היום הסיקסטיז מספקים מקום עבודה.
מוטי דיכנה ויואל לרנר מנסים למלט אותנו למחוזות ההם כבר 17 שנה. פרנסה קבועה. סוג של קיבעון יצירתי. אלא שהיום, זמנים קשים, רטרו-שמטרו, עידן הקאמבאקים, וזו שעתם. הביוגרפיה היצירתית של דיכנה נגמרה ב"סיקסטיז". פעם הוא ניגן עם אריק איינשטיין, היה ב"גזוז" וב"איזולירבנד". גם יואל לרנר, בוגר האקדמיה למוסיקה, היה הבטחה לא קטנה. היום אפשר לשאול: מה הם היו עושים בלי אלביס, ביטלס, ניל סדקה, פול אנקה?
חצי שעה לפני ה"דיזי" פגשתי את מוטי דיכנה ליד הכניסה של הפקטורי. "אספנו 250 שירים", הוא מגלה. וואלה. ואגב, זו בעיה, כי מה דוחסים מכמות כזו לשעה וחצי?
בסוף הערב רשמתי שלא קיבלתי אפילו ביץ' בוייס אחד לרפואה. נדמה לי, שגם הרולינג סטונס קופחו, ומה עם הבי-ג'יז, ומה פשר הקיפוח של קליף ריצ'ארד?
ממשיכים עם "יאלו ריבר". מה עם מעט אינפורמציה לשוחר סיקטיז שזכרונו בגד בו? תזכורת קלה על השנה של השיר ומי הלהקה שביצעה אותו? שומדבר. להקת "כריסטי" 1970. השיר נכתב במקור ל"טרמולוס", אבל הם דחו אותו. מה חשוב מי עשה את זה במקור. העיקר שאפשר לזמזם. יואל שר יפה את "פריטי וומן" של רוי אורביסון. הבס של דיכנה נכנס במקום הנכון. הביטלס מגיעים.
אלי חדד, ההוא מ"בנזין", יודע לדפוק סטייל סיקזטיז על התופים ולשיר "אנצ'יין מי הארט" של ג'ו קוקר. פה ושם איזו קלישאת סולו גיטרה נחמודת. מחרוזת הסלואו של הערב, עם "פוט יור אנד און מיי שולדר" ו"יו אר מי דסטיני" ו"איי פוט א ספל און יו" מתקבלת בהתרגשות ע"י הקהל שמצטרף בשירה.
סיקטיז 2002 זה ערב מחרוזות אינסטנט. החבר'ה האלה עושים קאברים מקצועי, קצב בסדר גמור, שירה טובה, גיטרות אחלה. אבל, וזה אבל לא קטן: הסיקסטיז לא מנסים שוםדבר שיש בו ניואנס. לא בעיבודים, לא פרשנויות. לא קישורים. לא הומור. לא די לבוא לעבודה. לא די ללמוד את האקורדים הנכונים.
באמצע עלה אורח, דני ליטני לעשות קצת דילן עם המפוחית. לאיש יש תעודות: לפחות לפי גילו, הוא פליט הסצינה ההיא. והוא עושה מוסיקה – לא סתם קאברים. ויש לו יותר מטיפת הומור. זה ההבדל בין זמר שמסתכל על הסצינה מזוויתו, ובין הרכב שבא לחקות את המקור ולעשות קצת גוד טיים בזמנים קשים.

 

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות