עברית שפה קשה, ובשיר הראשון בדיסק מזמרת וקסמן, שאם השמחה שלה הייתה "גודלת" בתוספת צבעי צהבהב ותכלת, אז היא הייתה פחות דואגת.
שגיאה בשביל חרוז, אבל העיקר, כמו שאומרים, כוונת המשוררת, ואיגי באה לספר על תפנית בחיים, על בדידות שאין איתה לאן ללכת, והיא עושה את זה בהפקה וול-דאן, בלחן יפה וקולע של שיקו פלדמן, עם ריחוק שמשדר טיפה אירוניה.
וקסמן חוזרת אחרי חמש שנים באלבום רביעי אחרי "אדום", "לא מחכה יותר לדוור", "בעדינות". בשורה לא קטנה בסצנה המקומית.
"תמיד אוהב, תמיד נפגע", לחן של שרון הולצמן, היא בלדה אקוסטית למהדרין על יחסים בינו ובינה. יחסים זה מבוכה, בלבול, פגיעות הדדית. פעם אהבו עד השמיים, היום לא מדברים, ובבית יש אחד שתמיד אוהב תמיד נפגע.
וקסמן מצליחה להעביר בטון לא דרמטי סיטואציה אישית. סלואו לא מתחנף. שרה רומנטי, אבל בלי לעגל פינות, בלי להתיפייף.
השירה הלא רגשנית, הלחן הצנוע והעיבוד לגיטרה אקוסטית הם שעושים את השיר הזה למיוחד. בשקט הזה קיים מתח פנימי, והביצוע המאופק של וקסמן מעיד שהחמש שנים שחלפו עשו לה רק טוב. מנצלת נכון את טווחי קולה, בהחלט לא משתייכת לליגת המיינסטרים של שירי מיימון ונינט טייב, שהרגש רץ לפניהן.
ומהרכות הרומנטית עוברת וקסמן במעבר יפהפה לפופ קצבי רענן ב"משחקת עם בובות". כאן מצליחה וקסמן לשדר סרקזם בסטייל האלקטרו רוק הקופצני של שנות השמונים, שיר על אשה נטולת גירויים, שלא יודעת מה לעשות עם עצמה. גם כאן – רוק מופק אחלה.
וב"להתעטף בעצב לכבודך", היא כזו מריאן פיית’פול במעין מונולוג דיבורי אפוף אווירה על אובדן זהות ומה שנותר זה "אתמול, היום, מחר, נוסטלגיה תביא קצת תקווה". גם המילים, גם הלחן של וקסמן, וכאן היא שנסונרית אירונית שמספרת תחושות, לוקחת נשימה, בלי לדהור.
ב"דולי פרטון" מפתיעה וקסמן בשיר בסגנון קאנטרי על מלכת הקאנטרי. גם בקודם שלה ("בעדינות") היא עשתה את אותו "תרגיל" בסגנון הזה (בשיר "רק רגע") מה היא צריכה את זה?
"הפכתי אבן כשחיפשתי אותך", היא שרה בשיר הבא. המוסיקה היא ניו-ווייב אייטיז, בקצב הצלפה, שיר הזוי משהו, בהפקה אלקטרונית רב-שכבתית מעניינת של עופר קורן מ"אלג’יר" ששותף בעיבודים וללא ספק רענן-שידרג את איגי. חסרו לי עוד שנים שלושה שירים מעולים כדי שאוכל לומר שזה המאסטרפיס שלה. כמעט.
