"הכוח לאהוב"

מני בגר

מני בגר הקות, "התו השמיני"
0/5
רוב השירים בשני הדיסקים – שירים ישנים שבגר ניער מהם אבק ונכנס לאולפן לביצועים חדשים. שיר הנושא החדש "הכוח לאהוב" בדואט עם הילה הררי הוא הימנון מיינסטרימי מהסוג של "אנחנו העולם", שלא אומר דברים חדשים על בגר. לא תה לא קפה. לא מהחשובים שלו, אפילו בהשוואה לחלק מה-24 שמופיעים באוסף. זמר טוב, שלא תמיד ניצל הפוטנציאל. בגר מייצג פחות או יותר מודל מטאל אמצע השבעים סטייל הסקורפיונס, אלא שסגנונית הוא לא גיבש אפילו קריירה מהסוג הזה. יש לו את ניק מילר בגיטרה חשמלית, ששייך לליגה הזו. יש לו קול תואם. אבל לא הרבה מעבר. במצב הזה, השיר הכי אטרקטיבי של בגר בדיסק מס. 1 הוא "זה היה ביתי" שזכה לעדנה ב"כוכב נולד". זה שיר טוב. יש כאן סיפור, יש מלודיה וקצב יפים. בגר בחידוש לא חיפש כיוונים חדשים. הוא מצהיר בשני שירים לפחות על אהבתו לרוקנ’רול, מה שמסמן סוג של נאיביות טקסטואלית. גם כשהוא שר "תפסתי טרמפ למוות ונגעתי לגיהנום", זה לא רוקנ’רול נוקב, מסוגנן, אלא מודל משומש. רק הקול והנשמה משפרים את מצבו. היפים שלו הם שירי אוירה כמו "עייף מכדי לקום", ("אני רואה בתים חיוורים, עצים כפופים ברוח סתיו")
וכאן חשים עוצמה הפנימית, או ב"בוקר לש חמסין", בקצב מידטמפו, וגם כאן הטקסט יותר משכנע.  הרוקנ’רול הישן והטוב מגיע ב"הולך למערב", שיר שחרור "דיפ פרפלי". בגר מצויין ברוק פשוט שעל הנייר נשמע נאיבי, אבל בטונים שלו, בעיבודים לגיטרות חשמליות – זה הופך לתחושתי. אחד השירים היותר משמעותיים שלו – "איסטנבול", שיר סיפורי, וכאן לראשונה מקבלים אוירה דרמטית טעונה כמעט אפוקליפטית. אילו רוב השירים שלו היו כאלה. 

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות