הדיסק של "הבילויים" נשמע כמו התפרצות של יוצרים רוויי השפעות וטעוני אנרגיה העולים בדהרה על אוטוסטרדה מוסיקת העולם, אבל בלי לדעת איפה יעצרו. נועם ענבר, ימי וסלר, שלומי כרובי לביא ומאיה דוניץ נשמעים כמי שחותרים לקברט ססגוני, יוצאים לסיבוב שמתחיל ברוסיה של ויסוצקי מגיע לבלקן, עובר דרך צרפת, עושה חניית ביניים בסין, וחוזר לביקור חפוז ברוסיה. גורן ברגוביץ' פוגש את ז'ק ברל. יש כאן אוירה של תיאטרון רוק, רועש, ססגוני צעקני. אבל התחושה היא שהרכב הזה איבד בלמים על המסלול הארוך. תמהיל סגנונות שאינו מוביל לשומקום. לא נוצר כאן ה"סיפורי פוגי" החדש ובטח לא "כוורת" 2003, אין כאן יצירה אלא יותר מניפולציות על סגנונות, יותר קרקס מוסיקלי מאשר תיאטרון מוסיקלי אותנטי.
