מרכז סוזן דלל

פסטיבל הפסנתר מארח

3/5

פעם בגלגול הקודם של הפסטיבל הזה, ישב בתוך המעלית של בנין עירית תל- פסנתרן והנעים לך את החצי דקה בין הקומה הראשונה לקומות העליונות. נכון, הוא לא ניגן איזו סונטה של בטהובן ולא פרלוד של שופן, אבל הבנת שמשהו פה זה קצת אחרת. אחר-כך נדחסת ללשכה של ראש העיר ושמעת צלילים שאי אפשר לשמוע בשום מקום בעיר, אלא בלשכה ראש העיר ובהשתתפותו (חולדאי הוא נגן חלילית לא רע).
בסתיו 2006, במקום הפסנתרן במעלית מקבלים ברחבת סוזן דלל את חנן יובל מתגעגע לאהוד מנור. לא בטוח שזה ייחודי. אבל זה סימפטומטי לפסטיבל: זה לא הפסנתר שבאו לעשות לו כבוד, אלא מקבץ אירועי פופ, חלקם מיוחדים, חלקם ייחודיים, חלקם פחות. הפסנתר לא ממש מארח, ברוב המקרים – מתארח בקושי.
אז מה זה בדיוק הפסטיבל הזה "הפסנתר מארח", שעיריית תל-אביב עושה הכל כדי להמשיך את המסורת שלו. במה הוא כל-כך ייחודי, כפי שאומר בדברי הפתיחה בתוכניה מנהל הפסטיבל שאבי מזרחי. האם הפסנתר הוא העניין? הקומבינות? פורמט אנפלאגד? מה הסיפור שלו?

נאמר שמיוחד זה כאשר קורין אלאל מזמינה את יהודית רביץ לדואטים (המופע "אנטארקטיקה"), כשלצידה אלונה טוראל בקלידים. מיוחד אבל לא ייחודי. ובשביל להגיד שאביתר הוא נשמה מוסיקלית מזן נדיר, אני לא צריך דווקא את פסטיבל פסנתר. ומה מיוחד במתי כספי סולו משתעשע ובסיפורים על שיריו? – שומדבר מיוחד.
ואולי מיוחד זה לשמוע את נורית גלרון בפלירטוט מוסיקלי משעשע עם אבי קושניר (ואללה, נהיה זמר צרפתי כזה, בקולו העשן). אבל מה זה עושה בפסטיבל הפסנתר? ואולי מיוחד הוא לגלות שתי זמרות צעירות, שמגלה הכשרונות יוני רכטר שילב במופע שלו – יעל נחשון ויעל צבי. מיוחד זה גם לשמוע את שילה פרבר ואפרת בן צור שרות דואט ל"משחק של דמעות" ("נקמת הטרקטור") במסגרת אירוע צהריים – "8 שנים – שמונה נשים". מיוחד זה לשמוע ארקדי דוכין ברוסית – כרומנטיקן נואש יותר מאשר בעברית. וגם את "כנסית השכל" מתחברת למיתרים קלאסיים.
ייחודי? אסף אמדורסקי לקח ברצינות-יומרנות יתר את דרישת ה"ייחודיות" והשכיב שחקנים על מיטה כדי "להמחיז" שירים, או "להעניק למילים משמעות" בתנועה ובתיאטרון כפי שנכתב בתוכניה (למה? השירים לא מדברים בעד עצמם?) בשילוב קרני פוסטל שעידנה בצ'לו ושרה.
ייחודי ומיוחד וגם פסנתר? את השילוב הזה קיבלנו בעיקר משלומי שבן במפגן קלידים ומקלדות מדהים באמת. הבחור טיפטף זיעה מרוב פסנתר וסחט את כל מה שיש לו להגיד/לנגן. ויש לו – מדוד אבידן דרך נתן זך, בוב דילן ומאיר אריאל. הומור בשפע, אנרגיה – מתפוצצת, בידור – ברמה, פסנתרן – שהוא תזמורת. ןלשאבי מזרחי אני אומר: בשבן כדאי להשתמש כדי לקבל תקציבים לפסטיבל של השנה הבאה. גם ארח את הפסנתר, גם התארח אצלו בגדול.

 

בתמונות מלמעלה למטה: אביתר בנאי, אסף אמדורסקי, ארקדי דוכין, נורית גלרון ואבי קושניר, יוני רכטר ויעל פרל, שלומי שבן.

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות