"אר יו רדי?!" זועק אל גריפית' האיש עם הדראדלוק (הצמות הקלועות המאפינות את הראסטאפריז) בקדמת הבמה, ומרגע זה מכונת הרגאיי מאחוריו נכנסת לפעולה. לא רק הם: הפריקים המקומיים הגיעו מצוידים בכל השירים. מהצליל הראשון – משחק מכור. רק תן להם שטח לזוז. והאמת: די בצדק.

התשיעייה ששמענו היא הדבר האמיתי, רגאיי אוריגינאל מייד-אין-ג'מייקה. אחת מהלהקות הטובות בז'אנר. מריחים את זה באוויר, מרגישים את זה בחיבורים בין הכלים.

אין חדש תחת שמי קינגסטון, ואולי טוב שכך. אם רגאיי אז שיהיה הכי רסטאפארי-רוטסי והכי סולפול בפורמט הישן והטוב. והגלדיאטורס, שחוגגים כבר ארבעה עשורים של פעילות, הם בדיוק הדבר הזה. אצלם המוסיקה משתבחת כמו יין ישן.
קיבלנו את אחת מהופעות הרוטס-רגאיי הטובות ששמענו כאן, בטח משובחת יותר מהערב הממוסחר של בוב מארלי ג'וניור, מיליטנטיות רוחנית בסטייל השבעים, שירים שמערבים שמחה וכאב, מקצבים מכניעים, מנגינות שאפשר לזמזם, לד גיטריסט מעולה העונה לשם קלינטון רופוס. תזמורים אפרו-פאנקיים שמקבלים חיזוק מנגני נשיפה. וכמובן הבס ליין הזה (ארל ווקר), שהוא בסיס המוסיקה הזו.

הגיעה כול חבילת הלהיטים שלהם. Chatty, Chatty Mouth, Hello Carol, Hearsay גם ה-Soul Rebel, Stick a Bush. ו-.Stop Before You Go להקת רגאיי זקוקה לקהל חם, אוהד ומקפץ. זה חלק מהעניין. אל גריפית' הזמר הצוהל והתזזיתי ושות' לא האמינו שביזראל הם יקבלו מועדון מעריצים שמכיר כול ויברציה של הבס. ברגאיי טוב כמו ברגאיי טוב לא בעיה גם לבלתי מתמחים להצטרף למחנה.
"אתם רוצים עוד?" "אר יו רדי?" חוזר הזמר על המנטרה וממשיך להפעיל את הנגנים, כאילו לעולם לא נגיע לשלב ההדרנים. והקהל – ששילם 170 שקלים – לא רוצה ללכת הביתה.
איך ממשיכים למתוח את הערב? מציגים את הנגנים בטקס של חצי שעה, וכשזה הולך בקצב, הקהל ממשיך לזוז, גם כשמלאי השירים מסתיים. זה יכול להימשך שעות. אז כדי שהטעם הטוב יישאר, נטשתי את החוגגים באמצע הטקס, עם טעם של רגאיי גורמ, מהסוג שנדיר לשמוע במקומותינו.