התחושה היא שהשיר נכתב על נעמי שמר אמו. "אבל פרח קטן שהביא לך חבר/ וספר של באך על הפסנתר/ הופכים את החדר לעיר מקלט/ של כל מי שאת".
אבל אצל הורוביץ זה לא רק שיר געגועים אלא דיווח על מצב אפרופו שימוש ציני במשפטים משיריה של שמר: "בסיני אין היאחזות/ וברדיו כל היום/ לשיר זה כמו להיות ירקון". יחי ההבדל הקטן. הורוביץ שר את השיר הזה כמו ליאונרד כהן, כול הצטרפות של זמרות ליווי ששרות איתו: "לא בידינו להחליט מתי תבוא המעלית/ ויפתח עידן אחר". טקסט מורכב, לחן פשוט, קצב מיד-טמפו תומך, שירה לא מהוקצעת אבל אותנטית, פסנתר אפקטיבי. מיוחד.