יובל מנדלסון – גיטרה, שירה, שיקו פלדמן – גיטרה, אבי מרקוביץ – בס, קולות, אסף רייז – תופים. הפקה מוסיקלית: יובל שפריר. עיבודים: יובל שפריר + שייגעצ.
הקול של יובל מנדלסון נשמע כזה נבעכי, כמעט "בלי חשק" כאילו עושה טובה שהוא שר. יש בזה קסם? נניח. יענו: אני לא זמר אבל אני שר את מה-בראש-שלי. אבל הטון הבתולי- של יובל מנדלסון מתקשה להתחבר לחשמליות השייגעציות המהוקצעות. בהמשך, אני בכול זאת מתביית עליו, כי הוא אותנטי. אבל לא די להיות "אמיתי". את הערך המוסף מקבלים בשיר אחד בלבד – "פקיד אפרורי" – קונטרסט אפקטיבי בין הנאיביות לזעקה הסרקסטית – "יש אומרים האהבה מחכה… ואני בחלום בלהות, פקיד אפרורי, חילזון מקומי". (דגימת סאונד למטה)
מנדסלון שר על יחסים שלעולם אינם מתגשמים, בטח לא לפי התסריטים הרצויים. יש סטוצים זמניים, יחסים בהזיה, יחסים בהתניה. ה"אני" הלא מסופק מגיע בחטיפי סיפורים אישים כלאחר-יד, בלי דרמות, זריקות מנוכרת, הומור לוזרי. הבחור שלא הכי יודע מה הוא רוצה מחייו, אבל בטוח שקיים משהו טוב יותר. ב"תחרות האולימפית", הבנאדם מתעניין דווקא בכמה מרוויח מפעיל הסטופר.
"שייגעצ" שרים על אנשים צעירים שלא מזהים בדיוק מה אהבה. ב"בואי נרקוד" מחפש הדובר אהבה בין פחי אשפה, לאחר שחתם חוזה עם השטן (למה להיסחף) ו"כוחות הרשע" הוא שיר מהסוג האנרכיסטי – "אידיאלים לרוב עושים אותי מבולבל" ו"הייתי מוסר סודות מדינה בשביל מסטיק בזוקה".
הצלילים – פופ רוק קומפקטי, נע בין תום סיקסטיז לגראנג'יות סיאטלית כעוסה. בין נחמד לנעים למכוסח וטעון.
לשייגעצ – פוטנציאל גבוה, אלא שנדמה לי, שהחבורה הזו היא עדין יהלום רוק לא מלוטש. יובל מנדלסון נוגע בנרקסיזם טיפוסי בבעיות שיש לשבעים אחוז מאוכלוסיית הצעירים האורבניים, לעיתים הטקסט פוגע, לעיתים – שליפות סתמיות, תחכום ונפילה, אמירות בקיטועים, כאלו חבל היה לו להפסיד פה ושם הברקה והוא מיהר לגמור בלי לחפש עומק, ועד התבכיינות הכי פשטנית נטולת הומור. ("אין לי כוח עוד להמשיך לסבול" בשיר "לחיות") גם מבחינת המוסיקה – תערובת ייחודית של פופ ורוק, נדמה לי שחסרים גימורים בעיקר של הסולן שיקחו אותה לכיוון המוצר היותר שלם.
