אני אוהב את החיבור בין מני בגר לסטלה מאריס. נימוק בסיסי: בגר נולד להיות זמר מטאל. בעברית – זה כמעט נדיר למצוא זמר רוק מהסוג שלו (שאינו טראשי).
בגר הוא זמר רגש, שמצליח לגרד עוצמות מהמקומות שנמצאים מתחת למיתרי הגרון. "גלוי וחיוור" שפותח הוא סוג של שיר מחאה. הניצוץ שבלב מזמן כבר כבה, שר בגר, ומתייחס לארץ שבה במקום אהבה מנשבות רוחות מלחמה ושנאה. והוא שר על תפילות וקמיעות שמקימים ממשלות מאפר. וזה טקסט מחאה הכי בסיסי שבגר זועק כי באמת כואב לו.
הלחן של ניק מילר מדהיר-מעיף את בגר ב"עד שנגיע" – אל העננים ואל הגאולה. לא מהטקסטים המוצלחים באלבום. ובשיר השלישי כתב בגר על דנדי שעוזבת-חולמת-על-אהבה בעולם אחר. אחת שלא תוכל לאהוב. כאן זה ביצוע חזק, נקי. בגר במיטבו.
שיר ישן הוא הבלדה הטעונה של הדיסק. שיר אווירה, צליל גיטרה אקוסטית. בגר שר על צלילים נוגים של שיר ישן שמבשרים אהבה". והיא יושבת ובוכה בלעדיו. קיטש? ואללה. אבל בגר עם ההגשה הזו מצליח להתחמק מקיטש. עוזר לו בפעולת ההתחמקות ניק מילר בחשמלית.
בדרמה "לא מאמין" שר בגר "כאביר קשוב למנגינת הלב" שהיא חזקה יותר מהבל/רע/שקר. נאיבי? ואללה. אבל אצל בגר אני מוכן לקנות גם את זה בעיסקת חבילה עם הגיטרות החשמליות המייללות.
בשירים יש הרבה תאורי אווירה אורבניים אפלוליים – רחובות השקט בלילה, שעות דמדומים. ירח שמתבונן וכוכבים שנופלים. בגר מצליח לייצר סיפור מתח ב"רחובות ופנסים" למרות הטקסט הטיפה ארכאי- כמו דרמטי – בעיקר בזכות העיבוד בקומבינה של סולו גיטרה חשמלית של מילר ושירתו מלאת ההבעה. מאוד מיוחד "אל תיפול", בלדה על התרסקויות בחיים. ואני מאמין לעידוד העצמי הזה של בגר "אנא אל תיפול". הנגינה המטאלית מגיעה ב"קולות שנות השבעים", געגועים למקומות רחוקים-אבודים.

סיום: "פרשים" ("פולושוקה")– גרסה אינסטרומנטאלית לנעימה הרוסית הנודעת. זה סתם תקוע פה. אבל אולי זוהי  סוף סוף סטלה מאריס ללא בגר. וסטלה מאריס ללא בגר זה קודם מילר והגיטרה. אבל סטלה מאריס עם בגר שווה יותר.