כיפת צמר על ראשו. שקוע בכיוון גיטרה. פתיחה אינסטרומנטלית ארוכה. מרגישים מיד שפה זורם משהו אותנטי. אני יושב ב"תמונע", מוסך שעבר הסבה, ברחוב שונצינו, איזור המוסכים של תל אביב. אווירה שקטה. אקוסטיקה טובה. יין אדום טעים. מועדון, בר, מחובר לתאטרון. בלגן מעוצב. תאורה מעומעמת. מקום חדש.
אהוד בנאי מחמם מיתרים. צליל האקוסטית נשמע חם, בשרני. השיר הראשון "איש ציפור". המילים אומרות הרבה עליו. ב"אביא לך" הוא מפעיל סינטיסייזר. מינורי עם צבע מזרחי. הוא יביא לה מתנה. צחוק ילדים שיבהיל את כל הפחדים. חסרו לי כלי הקשה, ובהמשך עוד כמה כלים ככינור. אבל לפעמים הוא תזמורת של איש.
בסוף-96', כתב בנאי שיר שנקרא "כשחיכיתי לך על הספסל". בשיר הוא שואל "איך יהיו פני הדברים כשהאלף יגמר, והחדש יפתח, האם זה יהיה חלום בלהות או אלף של אופקים חדשים. אז אנחנו באלף החדש וכשאהוד בנאי איתנו, פני הדברים נראים בסדר, ואפילו האופק נראה בסדר. כל עוד אהוד שר שיר מחאה כ"עבודה שחורה", זמנו לא עבר.
היינו בסרט הזה אבל מרגש לחזור אליו. אהוד נפתח, יש סיפורים. יש הומור. יש גיטרה אקוסטית נהדרת ומפוחית.
השידוך בין קאונטרי, בלוז רוק ויצליל ים-תיכוטני יוצא לו אותנטי. זה אמיתי. למעשה זה נשמע כמוסיקה הכי ישראלית שנוצרה כאן. ערב ששוב מוכיח כי אהוד בנאי הוא היוצר והזמר מהאמיתיים שפועל אצלנו בצומת שבין מערב ומזרח. וההופעה לבד, ללא הרכב, מדגישה את האלמנט הטרובדורי שלו. זה חם, מרגש אינטימי. בקיצור, זמר נפלא בכל מובן.
על אלבומו "אהוד בנאי והפליטים" 1987