צריכים לקחת נשימות עמוקות של חמצן כדי לזרום עם הסערה הרגשית שלה. ריטה מחפשת אהבה כחמצן לנשימה. בשיר "לאלף נמר " היא שרה: "ואיתו אני נושמת הכי עמוק שאני יכולה", וכשריטה שרה, אתה מרגיש שהיא גם רוקדת. רוצה להעניק לשיר יותר מאשר ביצוע. משהו גדול-גדול. גם "עלית לי בזיכרון" לפי מאיר אריאל , זה קודם כל הטירוף החושני בעיבוד קצבי עם קריצה לטברנה.
בתצלומים על העטיפה. ריטה נראית מחבקת-מגפפת את עצמה. גם זה נראה חלק מאותה דרמטיות פיסית-חושנית, שריטה לא יכולה בלעדיה. לא תמיד המלודרמה מאפילה על הטקסט. בשיר שקט יותר כמו "תשקר לי", מילים של ריטה, מבקשת המזמרת שלא יספרו לה את האמת הקשה. אבל ככלל, ריטה בביצוע הענקי שלה עושה כמעט הכול כדי להפקיע את השיר מתחומה האישי ולהעבירו אל התיאטרון שלה. שלמה ארצי כתב לה "כשהכל יתבהר", טקסט די מרופרף. גם מיקה קרני ב"רק אני ואתה" לא התעלתה מעל מטפורות שחוקות.
לשמוע את ריטה בלי מטעני הדרמה, זה לפעמים כמו לנשום לרווחה: אני מדבר על "חמצן". "שיהיה לי חמצן לנשום" שרה ריטה , ובאמת, ריטה צריכה לקחת נשימות ארוכות, להעניק לטקסט את מה שמגיע לו, בפרופורציות הנכונות. ב"חמצן" שומעים מילים. גם בשיר המסיים "היום" שכתב רפי וזאנה ללחן של רמי קליינשטיין. ("לי אל תאמר אין כלום שם בלב"), מתברר שריטה יודעת לא רק להחצין סערת רגשות. והנה מזה נוצר ריגוש.
דיסק עשיר. אלקטרוני, אקוסטי, אוריינטלי, רוק של גיטרות חשמליות. הפקה דה- לוקס, ריטה קיבלה כאן הכל מכל טוב. חסר זה ניהול אומנותי יותר סלקטיבי, עם הדגשים לאו דווקא על הצד המלודרמטי.
