מי שחשב שהשם אלה יישאר בשיר ההוא של שלום חנוך, בא תומר ממיה עם אלה משלו, שיר אהבה על רקע טפטוף בחלון ותקתוק השעון. כל מאמצי למצוא מקוריות מפתיעה בשיר החדש על אלה עלו בתוהו. איך זה שהיא ישנה לבד בלילה, תמה המאהב הכמה בעוד הוא "דואג לה מן הצד", וכל שנותר הוא לקוות שהיא אולי תתקשר. עיבוד קצבי מיד טמפו, לחן פשוט, עשוי טוב, אם כי לא מסעיר במקוריותו, והביצוע של ממיה לא ממש ניכר שהאהבה לאלה מפעילה אצלו סירנות. כאילו אלה היא עוד אחת בספר הטלפונים. אני נזכר בעומק האהבה ששידר האלה של שלום חנוך.
