משתתפים: שולה אלבלק, חנוך אלבלק, שמעון אלוני, יורם אלוני, איציק ארד, תמר בן-יעקב, רויטל בן-אסתי, ניקה ברזק, רחלי גורדון, גדעון גוריון, אלה הריס, אמירה ידין, ירוני יוניש, אברהם לקס, קובי רון, דני שמעוני. נגנים מלווים: יוסי סינגולדה – גיטרה, אילן גלבוע – פסנתר, פיטר ורטהיימר – כלי נשיפה, איתן איצקוביץ' – תופים, זיו הרפז – גיטרה בס.

מנהל מוסיקלי ועיבודים: אילן גלבוע.

 גברות בחליפות קז'ואל מחויטות בסטייל הישן, גברים במכנסי בד לבנים שרים "ים השיבולים", והקהל מתמוגג ושר. התנועות קלילות וסימטריות, החיוכים עוד רגע יגרמו להתכווצויות בשרירי הפנים. פרס ישראל שניתן לגבעטרון גרם לי לקלף את הניילון מדיסק די.ווי.די – הגבעטרון במיטב השירים מכל הזמנים, הופעה חיה בצוותא ת"א (25.3.2003) לציון 55 שנה להיווסדה של החבורה הנצחית. 20 שירים + 5 בונוסים, שירים ומחרוזות, גם מחרוזת קלינקה וגם יוונית, מחרוזת שלום ומחרוזת "אילו כל האוהבים. האכזבה: הדי.וו.די הזה לא מכיל שירון, או שמא לא קיבלתי אותו עם שירון. הרי אי אפשר לראות/לשמוע גבעטרון שעתיים סתם ככה תקועים בכורסה. צריכים לשיר איתם.

אתם שואלים על מה פרס ישראל? אז זוהי בדיוק התשובה – על השירה בציבור, על זה שהם לקחו את עם ישראל לשירת היחדיו. כי אחרת על  מה? הרי הם לא יצרו שום שיר מקורי משלהם.

למעשה, הגבעטרון היא בבואה של הטירוף הזה שמאפיין רק עם אחד בעולם. לשיר בצוותא. פרס ישראל ניתן לשירת הרבים, זו שקשורה בין השאר בהתיישבות העובדת, בשירה שיצאה מחבורות הזמר של חדרי האוכל והמדשאות הקיבוציים . בקשר שבין השיר לאדם  והאדמה  הארצישראלים, שירים שראשיתם בעבודה קשה בבוקר ובמפגשים חברתיים לעת ערב. ואם חבורת זמר – אז מי אם לא הגבעטרון. 60 שנה הם שרים, ורק שתי גברות מההרכב הראשון שרדו.

הגבעטרון היא אחוות שירה רוויית טוב. מה טוב ומה נעים לשמוע אותם שרים "ספרי איילת אהבים". מצד שני זה משתלב עם קצת סירטקי כשהחבורה מזמרת  "אצלי הלב בוער", ואיך אפשר בלי מחרוזת נחצ'ה היימן שהיתה לו יד ורגל בפרויקט הזה ובלי "בת שישים" (שיר על גבע) של דידי מנוסי וקובי אושרת שהוא לא פחות משמעותי מ"ים השיבולים" בשביל הגבעטרון.

השאלה היא כמובן – למה קילפתי את הניילון מהדי.ווי.די איזה 3 שנים לפחות אחרי שהוא הגיע אלי. התירוץ – פרס ישראל 2007, שהחבורה זכתה בו.  אבל יד על הלב: אינני מחסידי קהילת שוחרי השירה בציבור, וגם חבורות זמר אינן הכוס קפה שלי. זה ממש לא היה לי דחוף לשמוע את הגבעטרון.  למעשה – מעולם לא. אבל לפעמים, כשכבר מאזינים, מגיעה איזו בריזה נוסטלגית חמימה שמזכירה מאיפה באנו.