בקומוניקט כתבו – "זמרת הסול והריתם נ' בלוז הראשונה בישראל", אחרי הערב הזה, הייתי מסייג את הסופרלטיב, אבל אחרי שעל מרגול אמרו את אותם הדברים, אז לאיילה אינגדשט בטח מגיע.
הערב הוא מעין סיכום פרק א' בדרכה – עזיבת אתיופיה בגיל פעוט, הניסיון להשתלב בארץ ועד גילוי כשרונותיה, להקות נוער, להקה צבאית – חיל הים, תיאטרון הבימה, שיתוף פעולה עם אמני היפ הופ כמוקי ופילוני, וכמובן הדיסק החדש שלכבודו התכנסנו, מעין סיכום פרק א' בדרכה.
על הבמה לידה פיזז, שר, השתלהב, תיקלט, ניגן – רוי אדרי, דמות מרכזית בפרק הזה בקריירה שלה, שהוא גם המפיק המוסיקלי של אלבומה, שהוסיף לה ליטוש ומקצוענות בחיבור של ריתם נ' בלוז לעברית, בשילובים של Soul והיפ הופ.
נתחיל מהבשורות הטובות: איילה נולדה לשיר. יש לה קול ומוסיקליות גבוהה, חיוך מקסים, תנועה הרבה חן, והיא יודעת לקחת את ההרכב שלידה לשואו צבעוני מסוגנן בהפקה מהוקצעת, בשילובים של פופ, סול פאנקי מלודי עם נגיעות היפ הופ ורגאיי.
אלא שבסוף הערב, הייתה תחושה שמעבר למוסיקליות נהדרת, איילה עדיין אינה מצליחה לחלחל לעומק, תחושת הקלילות הנסבלת, לחנים נעימים ומלטפים, כאילו מרחפת מעל המילים. צובעת את השיר בטונים נעימים.
ניסיון לאתר את הבעיה מוביל אל הטקסטים שהם לעיתים לא חלב, לא בשר, לא תה לא קפה. ניסיונות מרופרפים להגיד משהו על יחסים. קלישאות פופוליסטיות, פסיכולוגיות בשתי אגורות, חריזות פשטניות ("איו", "ממי", "אשה יפה") היא שרה יפה וברגש "בדידות או שיגעון", אחד השירים השקטים הבודדים בערב, מנגינה מצוינת של אסף אבידר (שליווה אותה בקלידים) וביצוע טוב אלא שגם כאן – איילה מתיימרת לדבר כמעט על הכול – על התמכרות, על האמת, על בדידות ושיגעון, וזה יוצא שטוח ולא משכנע.
טובים יותר: "אהבנו", "ממהרת", גם "ג'טאני", סלואו פאנקי על אדם פשוט שסוחב את החיים ושאיילה מבקשת מאלהים לשמור עליו. נשמע תפילה, גוספל בעברית. מוש בן-ארי ואהוד בנאי שהתארחו שדרגו לה את הערב. ובשורה התחתונה: יש מה לצפות בהמשך. פתיחה מבטיחה. יכולה ליותר, והיא תגיע רחוק.
