צריך להתבונן בפנים של פיטר ברנשטיין ברגעים שהוא מאלתר סולו, כשהחיוך מתחלף להבעה מאומצת, כדי לנסות ולחוש מה עובר עליו. כאילו הוא סוחט מעצמו רגשית את כל מה שאפשר. והפעם אלה היו לא רק מחיאות כפיים מנומסות שאחרי סולו, אלא קריאות התלהבות מוצדקות שבאו מהקהל.
מזמן לא נהניתי ככה מערב גיטרות. ברנשטיין, בן 40, תושב מנהטן, נחת לקמלוט ממרומי הסצינה הניו-יורקית, מדובר באחד המאלתרים המובילים כיום בגיטרת הג'אז חשמלית. יליד ניו יורק, גיטריסט שהוא יוצר בפני עצמו, הסולואים שלו נשמעים מאוד קריאטיביים. מעניין שלערב הזה הוא בחר לנגן מול גיטריסט מקומי מצוין – עופר גנור, שתמיד מפתיע לטובה. באחד הקטעים הם הלכו על דואט מהיר שהקפיץ את הקמלוט. מפתיע כי ברנשטיין הוא לידר שבדיסקים ששמעתי הוא מאלתר בדרך כלל מול פסנתר (בראד מלדאו) או אורגן המונד (לארי גולדינג)
לברנשטיין יש טון בהיר, סווינג מצוין, נגן שאינו מנסה להרשים דווקא בטכניקה, אבל יש לו טכניקה נדירה, מנגן בסגנון פאנקי בלוזי גרובי מיוחד. מדהים כמה חום אפשר להוציא מנגינה וירטואוזית בחשמלית.
הערב הוקדש בין השאר למוסיקה של הגיטריסט האגדי ווס מונטגומרי שהשפעתו קיימת בטכניקה ובטונים שלו. אבל אפשר לשמוע אצלו גם את ג'ים הול, גראנט לי, את קני בורל, אפילו פט מת'יני. ועם כל ההשפעות, זה קודם כל הטאץ' האישי שלו.. באחד הראיונות סיפר ברנשטיין כי כדי להגיע לזה גם מהקשבה לנגני נשיפה כקליפורד בראון, סוני רולינס, לואיס ארמסטרונג וג'וני הודג'ס. בגיל 17 סיפר פיטר, כמעט החליף את הגיטרה בסקסופון. רציתי "לנשום, לנגן עם אוויר", וזו התחושה שמקבלים כשמקשיבים לצלילים שיוצאים מהגיטרה שלו, הפרייזינג העשיר, כאילו הוא "נושם" בפריטה. ברנשטיין פורט סנטרדטים כאילו הוא המציא אותם מחדש.
ואגב, בשביל מפגש ראשון עם נגנים מקומיים, ברנשטיין הרגיש ממש בנוח עם החבורה שהתקבצה סביבו. הם הרגישו יותר מאשר בנוח איתו, וכשכל הצדדים מרגישים ככה, מגיעים גם ליצירתיות בנגינה משותפת. לא להאמין, אבל זה קרה. מן נס שכזה אחרי חזרה וחצי.
הרכב הערב: פיטר ברנשטיין – גיטרה, עופר גנור – גיטרה, גלעד פרידמן – טנור סקסופון, מיקי ורשאי – בס, שי זלמן – תופים
