אני שומע צליל ג'אז נוגים ומרככים. הקטע נקרא   The Ravens – העורבים. שום אסוסיאציה לציפור השחורה הגדולה, אבל הקטע מינורי רומנטי, מספר סיפור. במיוחד הפסנתר המלודי. אני קורא בתוך העטיפה סיפור על שני ישראלים עומר קליין וחגי כה-מילוא שלמדו בבוסטון ב"אנגלנד קוסרבטורי אופ מיוזיק"  וחלקו דירה אחת. הקשר המוסיקלי ביניהם תורגם לנגינה משותפת תחילה בחר שמצאו בבית הספר, אחר-כך בחנות מוסיקה  קטנה ליד המקום בו התגוררו –Rutman's Violins. האלבום הזה שהוקלט בברצלונה הוא תוצאה של הימים האלה בין 2005 ו-2006.

אני מקשיב לאלבום, ויש לי תחושה של יצירה מתמשכת שהשניים מנגנים, כאילו הרצועות באות רק לאתנחתא קלה. קליין את כהן מילוא משוחחים בתוך קוים מלודיים יפים באלתורים מעודנים, וזה דואט מהודק מאוד בין פסנתר לבס, לא אקספרימנט, אלא משהו קולח ומחניף. המוסיקה לרוב מהורהרת, Stav למשל, הוא מנגינה מלו-מלנכולית יפה הרמונית מאין כמוה, רוויית געגועים ומי שטען שבמוסיקה שלהם  יש מוטיב ישראלי – זה הקטע הזה. (דגימת סאונד למטה) ועוד אחד – "דבש" שמדיף אף יותר ניחוח אוריינטאל של המרחב השיראלי. אבל אל תחפשו קליין ומילוא בשביל "מוטיבים" ישראלים, אלא בשביל לקבל מנת ג'אז שתענג גם מי שמפחד מג'אז.