איגי פופ הוא סיפור רוק ששווה יותר משני תסריטים. איך הוא המשיך לשרוד כל השנים האלה, למרות כל המשברים-מכשולים-סמים-ביאוסים?

 

נתחיל בסופרלטיב: איגי פופ היה סנדק הפאנק – בפ' דגושה. ואין כאן הגזמה. כמעט כל להקת פאנק (דגושה) בשישים ובשבעים לקחה משהו מאיגי. אבל לא רק בשישים ובשבעים. גם בשמונים ובתשעים הוא המשיך להיות רלוונטי. להקות כמו גאנס אנד רוזס עשו קאברים למוסיקה שלו ושל להקתו הסטוג'ס. ההשפעות שלו הגיעו גם עד הגל החדש של סיאטל – נירוונה ומאדהוני.

 

לישראל הוא מגיע כשהוא בן 60. איגי פופ נולד באפריל 1947 במאסקגון משיגן כ- James Newell Osterberg אביו היה מורה לאנגלית.

אוסטרברג חלם על תופים, והגשים חלום לתופף בלהקה. קרא לה "האיגואנות". אנחנו בתחילת השישים. את היסודות של הבלוז למד איגי מהרולינג סטונס, ואחרי רומן קצר עם האוניברסיטה של משיגן נסע אוסטרברג לשיקגו לנגן תופים לצד זמר בלוז.

אבל מהר מאוד הבין כי מה שהכי מושך אותו זה רוקנ'רול, וכי עליו לנטוש את עמדת המתופף. הרוקיסטים שהשפיעו על דרכו אז היו לו ריד מהוולווט אנדרגראונד וג'ים מוריסון מהדורס.

טעון בטונות של סקס, אגרסיה ואנרגיה הוא מקים ב-1967 את ה – Psychedelic Stooges, עם רון אשטון בגיטרה, אחיו המתופף רון אשטון ונגן הבס דייב אלכסנדר. מהר מאוד קרו שני דברים: שם הלהקה התקצר לה –  The Stooges ואוסטרברג החליף שם הבמה שלו לאיגי פופ. זו הייתה ההתחלה.

פופ הלך עד הסוף במופע האימים שלו, אפילו התעמת עם קהל, ולעיתים יצא בשן ועין –  עם חתכים ושריטות.

Fun House שיצא ב- 1970  בחברת אלקטרה יחד הם האלבום הראשון שנקרא ע"ש הלהקה סימנו את ראשית גל הפאנק רוק.

אבל "אלקטרה" התייאשה מהר מאוד מהסטוג'ס בגלל "חוסר עניין ציבורי", ולמעשה כתוצאה מכך שחברי הלהקה שקעו יותר ויותר בסמים קשים – מה שגם הוביל לפירוק הלהקה ב-1971. מי שנחלץ לעזרה היה מעריץ מושבע של הסטוג'ס – דיוויד בואי ששכנע את איגי לחדש קריירה כשהוא נקי מסמים. איגי והגיטריסט ג'יימס ויליאמסון חתמו עם חברת הניהול של דיוויד בואי וברו ללונדון כשהם מתאחדים מחדש עם האחים אשטון. (רון עובר מגיטרת 6 מיתרים לבס)

הסטוג'ס חותמים ב"קולומביה" ומוציאים עוד תקליט פאנק קלאסי Raw Power. על הפרויקט היה חתום בואי כמפיק. אבל למרבה הצער והאכזבה – זה היה עוד כישלון מסחרי, וחברי הלהקה בייאושם חזרו לסמים. פופ נכנס לטיפול בבית חולים נוירופסיכיאטרי בלוס אנג'לס. בזמן שהותו שם ניסה להקליט כמה  שירים חדשים עם ויליאמסון, אבל מאחר  ששום חברת תקליטים לא הביעה עניין, נפרדו דרכיהם של השניים.

בזמן ששהה בבית החולים, הגיע לביקור חבר ותיק – דיווויד בואי והציע לו להצטרף לטור שלו Station To Station כמופע חימום. שניהם אגב עברו לברלין בסוף 1976.

שני האלבומים החשובים גם הטובים ביותר של פופ והסטוג'ס הם ללא ספק Lust For Life  שיצא ב-1977 ו – The Idiot שיצא  באתה שנה, עם השפעות ברורות של דיוויד בואי.

New Values  שיצא בחברה חדשה "אריסטה" נכשל כישלון חרוץ גם בגלל איכויותיו המביכות. פופ ממשיך לנסות להמציא את עצמו מחדש באלבומים כ-Party   ו – Soldier בשנים 1981-2 ומוציא אוטוביוגרפיה – Zombie Birdhouse – ספר מדהים על חיי רוקנ'רול מופרזים.

ואז ב-1983 קורה משהו טוב. איגי עוזר לדיוויד בואי בהפקת להיטו "צ'יינה גירל" ואגב כך מנסה שוב לשקם את עצמו ומוציא בהפקת בואי את Blah Blah Blah  – אלבומו המצליח ביותר מסחרית. ולראשונה – היה לפופ גם סינגל שהצליח בארה"ב.

מאז און אנד אופ, מנהל איגי קריירת סולו ומתחבר עם הסטוג'ס – לאחרונה ב-2003. הוא חוזר לאחים אשטון שכותבים יחד איתו כמה שירים,, וב-2004 הסטוג'ס מחדשים הופעות. ב-2005 מוציא איגי אנתולוגיה – A Million In Prizes – 37 שירים + די.ווי.די מהופעה + מאמרים של דיוויד בואי ולו ריד על הרוקיסט ותרומתו.