הדיסק מתחיל כמו פופ אופרה בנוסח אנדרו לויד וובר והופך לסערת רוק טעונת דציבלים ורבת זעקה: השיר נקרא "חי בבעיה מפני שהכל מת". סיימון נייל, חבר הלהקה,  כתב את המסכת הטראומטית הזו. פרט לנייל (זמר ראשי) מנגנים ושרים בן ג'ונסטון וג'יימס ג'ונסטון.

"בואי בייבי, את חושבת שזה טוב להרגיש שוחה בתוך זכרונות. אני פוחד מאלהים מפני שהכל מת, יש לי רובה במכוניתי מאחור, משהו שיש בו הגיון טוב גורם עווית בעיני/ נשבר לי מכל הניחומים שלך"

 השיר הנ"ל יצא בסינגל שלראשונה הביא חהרכב הזה נחת במצעדים. סינגל שני – Saturday Superhouse וזה הול ככה: "אני אשב בצד השמאלי, את בימיני/ מתים לדסקס על הבעיות שלנו, לסגור עניינים/ ואז אני רואה חשכה, את רואה את האור העיוור"… וזה רוקנ'רול שרץ בעוצמות וחודר לעצמות, ללא פשרות.

 אני בשיר הרביעי "למי יש הגפרורים", ויש כאן תזזית ועצבים, והמוסיקה היא גראנג' פוסט פאנקי. ההתרככות תגיע ב- As Dust Dances – פופ רומנטי מרוכך.

הכתיבה של סיימון נייל נעה מיוחדת ומעניינת, אם כי לעיתים נוגעת בגבול הקלישאה – "אושר הוא אשלייה … אחזי אותי קרוב עד שאחוש במגעך המכושף" ("עכשיו אני בכל מקום") ו"עליך להאמין בעצמך כדי להיות מאושר עכשיו" (Get Fucked Stud)

  זה דיסק נועז, אמביציוזי, מגוון, רוק פופ במיטבו. משהו מ"נירוונה". משהו מ"פו פייטרס". משהו מ"סופרגראס". אני לא מכיר את העבודות הקודמות של הטריו הסקוטי  הזה – אבל האלבום הזה בהחלט מספק אותי בשלב זה.