נתחיל מהסוף: פינק מרטיני היא סוג של מוסיקה שמעוררת בי כל מיני דז'ה וויים, באיזה שלושת רבעי שעה של דיסק אחד. לוקחת אותי כמו תייר לסיור ברחבי המועדונים של פעם. מאחורי הסלט הרב-סגנוני-לאומי נוסטלגי עומד פסנתרן קלאסי – תומאס מ. לודרבייל בעל כישורים מיוחדים לעיבודים מצדיעים בצורות שונות לרוח המקור.

 7 שנים אחרי האלבום הקודם, שוב מקבלים ממנו קוקטייל עסיסי עם אנסמבל של 12 איש  שבראשו הזמרת צ'יינה פורבס. איך מוסיקה הוליוודית סטייל שנות ה-40 מתחברת עם מוסיקה ערבית עם רומבה  עם מוסיקה ברזילאית עם מוסיקה צרפתית עם מוסיקה יפנית עם מוסיקה קברטית אין לי מושג. אבל מכיני הסלט בכל זאת הבינו שמשהו צריך לגרום למאזין להימשך לזה. גם באלבומם השלישי – הייתי מגדיר את הגישה לשירים כאקזוטיקה נוסטלגית. ז'אנר? מוסיקת עולם? – בהחלט לא. פופ קרוס קלטשר אלטרנטיבי עם אלמנטים של לאונג'? אולי.

המוטו שמנחה את מפיקי פינק מרטיני (להקה שבסיסה – אורגון פורטלנד, ארה"ב)  – אקלקטיות ראוותנית בלי שקיימת תחושה שזה יומרני. אני חש בזה יותר איזושהי רטרוספקטיבה אפילו פרודית על המוסיקה הקלה לדורותיה.  צ'יינה פורבס מצוינת בהתפרשות הסגנונית שלה ובפרשנות הבוגרת יש בה הרבה זוויות  כולל חיוך כזה, גם סווינג והרבה לטיני כמו באלבומים הקודמים של פינק. הפתעה: זמר הבלוז הותיק ג'ימי סקוט הקשיש בעל הקול הנשי בהופעת אורח בגרסה  ל – Tea For Two בדואט מרטיט עם צ'יינה. ישן, מיושן? לא ולא. להיפך: לודרבייל ושות' באים להדגיש שהמוסיקה הזו היא נצחית.

וידאו:  "היי יוג'ין" 

   http://www.youtube.com/watch?v=9vf4X6WKPtk