"עיר" יוצא 7 שנים אחרי "שלומי שבן" ("אריק", "כולם אומרים", "שרמוטה פוריטנית", "ערב לזכרי") – 13 שירים חדשים שהם מיקס סיפורים ותחושות על רקע העיר הגדולה. מצד אחד אכזבה מנשים שטחיות, לא אינטליגנטיות, מצד אחר – געגועים עזים לאהבה לא ידועה.
האלבום נפתח ב"פעם שירים" שנשמע כהקלטה ביתית. שבן עצוב, מופנם, נוגה, בלי טיפת דרמה, שיר שנשמע כפרידה מאהבה גדולה.
ואז מגיע New Age Woman שהוא ספירה אחרת, נאראטיב על תחושות בעיר אפרופו יחסים בינו-בינה שרץ בזרם מחשבות מסעיר, בקפיצות מנושא לנושא, מושר בפאתוס, באירוניה, מסע קטן של שבן אל העיר הגדולה, דוהר בסגנון קאונטרי מערבונים כזה, בקומבינות לשוניות שמזכירות את השפה העשירה של מאיר אריאל.
ההתבאסות מיחסים עם נשים מגיעה בבלוז סלואו האפל של "הומור" ("ההומור שלנו מדרדר") בעיבוד מפתיע-מסעיר לכלי מיתר, שיר שהייתי מעביר בעיניים עצומות לברי סחרוף. ב"אינטואיציה" – על אחת שכל מה שהוא רצה ממנה זה "מין סביר" – שבן שר בטון בוב דילני בולט. ובאותו קו נושאי – "מותק את אצלי בראש" – "כשתתעוררי מחר/ תביטי בראי ולא אהיה שם לצידך".פסנתר מינורי, ועיבוד מפולפל שבו משתלב
שבן הכניס כ
את האירוניה של "בעיות אישיות" של דוד אבידן (הטקסט היחיד בדיסק שאינו של שבן) הפך שבן לפיסת מוסיקה רומנטית קלאסית נוגה ונוגעת. ("כי מרוב שאהבתי אותך לא יכולתי לומר לך").
פחות אהבתי את "גור חתולים" רוקנ'רול ששבן שר בפלצט, שנשמע ללא יותר מבדיחה פרטית. גם "אני שוקעת … תפוס אותי" ששבן שר על תקן של גברת (על אחת שמוכנה לתת הכל מעצמה בשביל חצי ידוען) אינו פסגת יצירתו.
בסך הכל, זהו השבן המוצלח שהכרנו, שאצלו טקסט מגיע לפני מוסיקה, ששר בציניות מושחזת, בהומור סרקסטי, אבל גם רומנטיקן רגיש נפלא, יוצר ופרפורמר שמתייחס לדיסק כאל תסריט להצגת קברט, תיאטרונטו של מוסיקה.
